|
דבר העורכת
שלום לכם,
"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה"
ואיך יתכן אם "רק על עצמה" כתבה רחל, קוראים כה רבים– מזדהים, עצובים וכמהים יחד איתה?
ומכך למדים, כי ככל שאנו פותחים את הלב ונעשים אישיים יותר, אנחנו גם כלליים יותר – או אולי נכון יותר – מדברים אל ציבור רחב יותר, שהרי רגשות אנושיים, כאבי לב, כמיהה לילד או התפעלות מנוף מרחבים - מוכרים לכולנו.
* * *
דליה רביקוביץ', מסתכלת על מכלול התכונות האנושיות בצורה קצת אחרת:
"שום דבר אנושי אינו זר לי / אך גם לא קרוב לי במיוחד"
(מתוך השיר -תכונות אנושיות)
הסתכלות זו המוּדעת לעצמה, מעוררת בנו אולי התנגדויות – אך אם נבדוק נוכל לראות כי גם אנחנו, פעמים רבות, מפתחים מרחק, בונים גדר – מנסים להיות "לא קרובים במיוחד" לשמור על עצמנו.
* * *
"גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה."
ממשיכה רחל המשוררת, ומעלה התבוננות נוספת – והרי הנמלה מעמיסה על כתפה, הנראית לנו הדלה, משא ההולם את כישוריה, אך רחל מדמיינת כי משא זה כבד לנמלה, כמו משאה האישי שכבד לה.
* * *
ימי אב מבשרים סיום של "בין המצרים" והתכוננות לקראת השנה הבאה.
ואני רוצה לקוות ולייחל שנצליח למצוא בעצמנו את המקום שהוא בין הלב הפתוח והרחב של רחל, לשמירה על ה'עצמי' של דליה רביקוביץ, ושנעמיס על כתפינו את מה שנוכל לעמוד בו – כמו הנמלה, אך לא כמו רחל.
* * *
בגיליון אב, שמגיע אליכם באיחור (עקב גב שסחב, כנראה, קצת מעל הרצוי)
בקשנו, בין היתר, לשמוע קצת קולות צעירים, שהם בין שנת י"ג לצבא וגם קולות מבוגרים שעניינם צעירים, על מה שנעשה ומה שיעשה.
קריאה מהנה
גילה ו. קפלן
|
|
