|
היש סיכוי לאהבה?
(עמוד ראשון)
הרב עמית קולא
השפע והביטחון הקיומי גוררים שפע של חסרונות
בעולם בו מסולקת היראה מן הכל תיעלם גם האהבה
הרב עמית קולא על אהבה ויראה
תום עידן האידיאולוגיה הוביל לעידן חיפוש החלופה במילים.
היום, כך נדמה, גם הן איבדו מזוהרן.
מילים טובות: ציונות, שלום, גאולה וקדושה – כמו מסך מבדיל בינן לבין האדם. הן או המשתמש בהן מושמים בין מירכאות. אין בהן אמון. שכן, גם האמונה הפכה למטבע שחוק, הממלא שחוק ספקני את האוזן השומעת: 'אמונה'.
והאהבה מה עבר עליה? מעדינות מרטיטת לב – הרמונית לפי טיבה, לגסות של טראנס מתכתי. מעלמה צנועה, סמוקת לחיים, המסתתרת בגנים ועיתים נגלית - לחצופת בטן, המרקדת בפנים צבועות, בראש כל חוצות [או מול פעור]. אהבה - ממילה טעונת רגשי נפש נטתה למילה המתארת פעולה כמו מכאנית.
ומי שיבוא ויאמר אהבה - יאמרו לו תאוות בשרים. והמשמיע קול אהבת חינם כהד חוזר ישמע: התנשאות מזויפת ומוגבלת.
ובימים שבהם נשיאים ושועי ארץ ממירים כבודם בחילול האהבה, בלילות שבם ילד בן עשר שומע בראש כל חוצות [או שמא באמת מול פעור] על סטיות והטרדות – על פשעים ופלילים המערבים גברים ונשים שלהם ושל אחרים – היוכל להיות סיכוי לאהבה?
בראשו של החודש שבו נפלנו בשל שנאת חינם, חודש שבלבו יש הבטחת אהבה וקשר של זוגיות – יופי בנים ושם שמים – מה נדלה מתוך עומק מסורתנו שיוכל לפתוח פתחו של סיכוי?
חוזה מוגבל בזמן עם אפשרות להארכה
מה בעולם המערבי השבע והמדושן שלנו גורם לזילות ביחסי איש–אשה ומוביל לערעור התא המשפחתי? מה מעלה שוב ושוב את ניסוח העוועים כי הנישואין הם: 'חוזה מוגבל בזמן, עם אפשרות להארכה'?
דומה, כי השפע והביטחון הקיומי והעצמי גוררים שפע של חסרונות. חסרים החסרונות [לא שאנו מתלהבים להשיב אותן אלינו] של רעב ושל תחושת נרדפות, המעוררים את האדם לעמוד על המשמר. ריבוי האפשרויות ממעט את האיסורים, עודף הביטחון מחסר את הענווה ובעיקר את היראה. בעולם שבו אין איסור, יזולזל המותר ולעולם לא תהא בו קדושה.
בעולם שבו מסולקת היראה מן הכל תיעלם גם האהבה.
נקודה זו ראויה אולי לליבון רחב יותר. יחסים המושתתים על אהבה נתפסים בעיני המתבונן כשלמים יותר מיחסים של ירא ומטיל מורא, ובצדק רב. יחסים של אהבה הם הדדיים, שוויוניים ומתנהלים ברצון חופשי ובלב פתוח. מדרש חכמים מחייב אותנו למחשבה נוספת.
"כתוב אחד אומר: (דברים ו) ואהבת את ה' אלהיך וכתוב אחד אומר (שם) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד?! - עשה מאהבה ועשה מיראה: עשה מאהבה, שאם באת לשנוא - דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט אין ירא מבעט!.."
ירושלמי סוטה פרק ה ה"ה
האין עדיפות לעבודה מאהבה ללא בקשת גמול וללא חשש מעונש? לאחר שהאהבה קיימת, מה עוד צורך בסרח העודף של יראה? הלא הסדר הנכון: 'מחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה'.
עבודה מאהבה בלבד אינה שלימה. אוהב שעבודתו תמה ונעשית מרצון וללא תחושת ניצול, עלול להיגרר אל העצלנות, אל האפרוריות ואל הבעיטה.
האדמו"ר, רבי אשר השני מסטולין, כך מספרים חסידי קרלין, שאל פעם אחת אברך אחד שהיה מן המקושרים אליו בייחוד: האם אתה ירא ממני קצת? שתק האברך. שאל האדמו"ר שנית – ושוב שתיקה. האברכים המקושרים אל האדמו"ר ר' אשר, אהבו אותו אהבת נפש ומרוב אהבה לא יכול אותו אברך לומר כי הוא ירא. כשחזר האדמו"ר בתמיהה רבה על שאלתו בפעם השלישית: וכי אינך ירא ממני כלום?! ענה האברך: אני ירא שלא תתקלקל האהבה. נתן לו האדמו"ר לטיפת לחי ואמר לו: 'שייגעץ הלא זוהי היראה האמיתית'.
היראה היא הגדר שבתוכה יכולה לצמוח אהבה בביטחון. היראה היא האחריות של האוהב לשמר את אהבתו ולא לתת לה לזלוג ולא לאפשר לתחושת הקרבה להיהפך לזלזול. כלשונו של המהר"ל מפראג:
"עיקר היראה שהיא באה מכוח האהבה כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר שלא יהיה פירוד לזאת האהבה ובשביל זה הוא ירא לעבור רצונו." נתיבות עולם, נתיב יראת ה' פרק א.
משפטים טובים אלה ראויים לשינון. לעולם הבוגר העוסק באהבה משפחתית ציבורית ודתית כחלק מחיי היומיום שלו, ומתוך כך גם לצעירינו שחלק גדול מהיכרות האהבה שלהם היא מן המדיה, הבוחרת לרוב לעסוק בהתאהבות שיכולה להיות מוצתת ברגע, ופחות נוטה לעקוב אחר האהבה החייבת לכלול מסביבה גדרות של אחריות, של נאמנות, של נשיאה משותפת בעול, של הבנה וויתור – של יראה.
בעולם שיראת שמים אינה מילה מגונה בו, יש סיכוי ליראה לשמר את האהבה.
עלומים
|
|
