|
עיונים במהות השירה
מחתרת השיר: מגמות "אחרות" בשירה העברית
המחבר: צבי לוז
ספריית "הילל בן-חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
המציאות היומית אינה המקור לשירה הטובה, כי היא קשורה למקום ולזמן
שירת אמת נותנת ביטוי למהות העמוקה של הקיום ושל הנפש
רבקה שאול על ספרו של צבי לוז
"מחתרת השיר" הוא מחקר על השירה העברית מנקודת ראות אישית ומיוחדת. המחבר בחר לבדוק את מושאי עיוניו על פי העולם הפנימי של השירה העברית, והעדיף לוותר על שיח פואטי זר. השירה העברית המרובדת והמהדהדת בקונוטאציות מהמקורות, מייתרת לדבריו את הצורך להשתמש במושגים הלקוחים משיטות פורמליסטיות למיניהן.
לוז מצביע על תופעה שלדבריו אופיינית לשירה העברית וגם מגלמת את המיטב שבה. לתופעה זאת הוא קורא "מחתרת השיר", ביטוי שלקוח משיר של ש. שלום. במושג זה הכוונה היא לחתירה אל הגילוי, אל הנסתר מן העין, אל החוויה התהומית. הפואטיקה העומדת ביסודה של חוויה זאת לקוחה מתפיסתו של ביאליק, כפי שהתגלמה במסה "גילוי וכיסוי בלשון"; אצל ביאליק קיימת פואטיקה של גילוי וכיסוי, של הבחנה בין הנגלה לבין הנסתר.
לוז רואה בליריקה את המבע האולטימטיבי שדרכו ניתן להביע את ה'אחרות', (וו שרוקה), את מה שמעבר לשגרתי. השירה אומנם התגייסה בזמנה למאבק הלאומי, אך מיטב השירים של משוררינו הגדולים הם אלה שאינם בתחום האידיאולוגיה הציונית, שירים הנותנים ביטוי לחוויות-על בעלות אופי חתרני. פרק רחב מוקדש לביאליק כמשורר ששירתו מתאפיינת בדיאלקטיקה של פנים-חוץ; משורר ששואף לאותנטיות ולצפונות, ומביע אי אמון בלשון, כתוצאה ממשבר האמונה. עיסוקו של ביאליק בלשון ובפואטיקה הוא מעיקרו דיון על מצב האדם, גורס לוז. בהמשך עוסק המחבר בשירתו של ש. שלום ורואה בה שירה "פילוסופית אנטי-פילוסופית", המבקשת להתגבר על הנחת היסוד הפילוסופית של הפער בין האובייקט לסובייקט. שיריו של ש. שלום שואפים לביטול המחיצות, ויוצרים מיסטיקה חילונית שהיא גם מטפיסיקה נפשית.
ביצירותיו של יונתן רטוש מתגלה הפיצול שבין העולם האישי הבעייתי לבין העולם הכנעני האלילי, שעיקר ביטויו בקובץ "יוחמד". חתרנותו של רטוש מתבטאת בחריגה מן הממשות אל ההפשטה המיתית, המתבטאת למשל בדמות "הגבר" המיתי, השונה כל כך מן ה"אני" המציאותי החלש.
העדפת הבלתי נראה על פני הנראה מייחדת את המימד החתרני בשירת זלדה, שירה מורכבת המגלמת שמגלמת דוברת מפוכחת ומציאותית, המבקשת את הפגישה עם השמיים, ושבה העובדות הן רק נקודת מוצא למסע פנימי בעל משמעות מטפיסית. חתרנית עוד יותר היא שירתו של יוסף צבי רימון השואפת לחבר את העיצוב אסתטי עם הקדושה ולהרוס את הפרגוד שבין האדם לא-ל. שיריו של רימון פוגעים בנורמות מקודשות ומבטאים היבריס נועז המשרת את החוויה הדתית.
חתרנותו של החוקר
בספר זה אודות החתרנות מגלם המחבר את חתרנותו של החוקר. בפרק הסיום דן לוז במהותה של השירה כביטוי לחוויית מעמקים מטפיסית. הבנאליה של המציאות אינה עשויה להיות המקור לשירה הטובה, כי היא קשורה למקום ולזמן, בעוד ספרות אמת שואפת להגיע אל המימד האנושי הכללי שמעבר להם. שירת אמת היא סובלימטיבית במובן המקורי של המושג, שפירושו "השגבה", ובכך מתבטא מיטב השיר. השירה נותנת ביטוי למהות העמוקה של הקיום ושל הנפש ועיקרה הוא חוויית האנגנוריזיס, הגילוי (מושג שמקורו בפואטיקה של אריסטו ובעיוניו בטרגדיה), והיא יוצרת בנו חוויה של קתרזיס. דבריו של לוז הם חתרניים כי הם סותרים את הכפירה במהות ובסובייקט, האופיינית כל כך לפוסטמודרניזם, כמתבטא למשל בכתביו של גירץ, השולל את מושג האדם כמהות. לוז מתנער מהז'ארגון של השיח האופנתי המקובל, וחוזר אל העיסוק המסורתי במהות השירה ובמהות האדם. בספרו מהדהדים פרוייד ויונג, ביאליק וקורצווייל, דמויות שחתרו להבנת המעמקים.
"מחתרת השיר" נועד בראש ובראשונה ללומדי הספרות ולחוקריה; אך גם לחובב השירה המשכיל ולמורה בתיכון המחפש ניתוחי שירה מעמיקים. הבנת הספר לעומקו מחייבת ידיעת המסה "גילוי וכיסוי בלשון", המהווה תשתית הן למחקרים והן לעיונים הפואטיים.
לכבוד הוא לי לכתוב על ספרו של פרופסור אמריטוס צבי לוז, שהיה המרצה שלי בקורס "צורות השירה" בשנתי הראשונה באוניברסיטת בר אילן, והוא אז מרצה צעיר מאוד, ופרח חוקרים, שאנו הסטודנטים הוקרנו ואהבנו.
ד"ר רבקה שאול
משואות יצחק
|
|
