|
תמונות מחדר לידה
עינת לב
"בואנה, נשתחרר, נניח מאחור ההנחה כי אנו קטנות, לא ראויות, לא יכולות, חלשות, חסרות דעה, פגומות מן היסוד. נצא אל חרות, ניתן דרור לאישה הפראית שבתוכנו, נעיז להיות גדולות כפי שברא אותנו רבונו של עולם"
עינת לב, דולה (וגם עורכת לשונית), מתבוננת ומבקשת
ותהר האישה, ותלד את האדם.
ותוסף, ותלד
ותוסף, ותלד
ותלד
ותלד
ולא יספה
***
אישה.
שתי רגליה על הקרקע, משלחות שורשים אל בטן האדמה. ראשה בשמים, הוגה מחשבות. בטנה הרה ילדים, יצירה. דבר מה מתבשל בתוכה, וסופו להוולד בדרך זו או אחרת, לבוא אל העולם לאחר ששהה בקרבה שהות ארוכה ופנימית מאוד. ואז נוטלת היא את היצירה החדשה בשתי ידיה, ומוסרת אותה הלאה, לרשות העולם, לרשות עצמה, בעודה ממשיכה לנבוע מאין סוף רעיונות חדשים.
***
כל אדם הינו ילוד אישה. כל אדם חי פעם ברחם ויצא ממנו אל אויר העולם, אל זרועותיה של אם.
האישה היא ראשית הכל והיא סוף הכל, בהיותה מייצגת את האדמה, את הקרקע בתוכה נטמן הזרע השולח שורשיו וגבעוליו וסופו שמניב פרי חדש ושב ונטמן באדמה. והאדם, פרי בטנה, נפרד ממנה וגדל וסופו שיתנחם בזרועות אישה, ובאדמתה יטמון כל עצמיותו על מנת להצמיח פירות חדשים.
***
נשים יולדות. מאז ומעולם, נשים יודעות כיצד ללדת. הן סובלות את כאבי הלידה, נשבעות כי לא תלדנה שוב, ולאחר זמן נכנעות לצו הרחם המבקש התמלאות והרות ויולדות שוב בכאב ובאהבה.
נשים יולדות. ילדים, סיפורים, רעיונות, מחשבות, אמנות, שירה, עשייה. מונעות מכח צו עתיק, קדמון הלוחש ללא הרף באזניהן: "פרו! ורבו! ומלאו!". הן נושאות ברחמן את הזרע הגדל לאטו, מספקות לו בית גידול חמים ובטוח, ובבוא העת פותחות לו פתח אל העולם, מוותרות על האינטימיות שביניהם, מוותרות על כל עצמיותן ומאפשרות לו חיים חדשים.
נשים גדלות מלידה ללידה, ויכולת ההכלה שלהן גדלה ומתפתחת עם השנים. הן חובקות עולם, נושאות על ידיהן עולל אחד ואחר ברחם בעוד לשלישי הן שולחות קריצה שובבה. נשים עושות גם... וגם... וגם... ואינן חדלות לרגע מלהיות שם עבור אלו הזקוקים להן.
נשים בוחרות לשתף. הן מדברות עם בן הזוג, השכנה, החברה. הן משוחחות ארוכות בטלפון, ידן האחת אוחזת במגהץ והשניה מנענעת את עגלת התינוק.
ועדיין, רבות מהן חשות לבד, נושאות את כל הנטל על כתפיהן הצרות.
מתקשות לבקש עזרה, מתקשות להודות ב"חולשתן", בכך שאינן כל יכולות. מנסות לרצות את כולם, שוכחות לשאול את עצמן – "ומה אני רוצה?"
וממשיכות הלאה.
***
אבל נשים גם חיות בתרבות בה גופן נתפס כדבר קלוקל, לא יציב, נתון לפגעיהם של הורמונים ומחזוריות הזמן. הן מופגזות במסרים כי אינן ראויות, כי גופן אינו רזה מספיק, או מלא מספיק, וכי התפקודים הבסיסיים שלהן כנשים הינם לקויים מן היסוד; היכולת להתעבר, להרות, ללדת, להניק ולגדל ילדים באהבה. הן נשלחות אל בדיקות הריון מרובות, המניחות מראש כי הריון הוא מצב סיכון וכי משהו ודאי ישתבש. הן יולדות בבתי חולים, בחלקם הן נכנעות אינסטיקטיבית לדעתו של הרופא ונאלצות לבקש את רשותו לנוע בחפשיות, לאכול ולהתפנות, אנוסות על ידי הפחד המשתק, המניח כי אי-ציות למסגרת הרפואית יוביל לפגם בעובר.
נשים חיות בתרבות שהפקיעה את הלידה מידיהן של המיילדות וזנחה את האמון בנפלאות הטבע, והיא עסוקה בנסיונות חסרי תכלית לשלוט במציאות המתקיימת מזה אלפי שנים גם בלעדיה. אלו תרבות וקידמה שהצילו ומצילות חיים במצבי מצוקה וחירום, ובה בעת הופכות תהליכים טבעיים לרפואיים ויוצרות בעיות בתהליך מעצם ההתערבות.
נשים מתמודדות עם תרבות שמסריה חזקים כל כך עד כי החלו בעצמן להאמין לה, לנתק את קשריהן עם הגוף, להאמין בשניות של גוף ונפש ולזנוח כל אמון ביכולתן לבצע את המלאכה כראוי. ולפיכך, הבחירה שלהן באיזה אופן ללדת מושפעת מן הדעות הקדומות הסובבות אותן, ולרובן אין חופש בחירה אמיתי.
***
מחלקת יולדות. לידי שוכבות שתי נשים שילדו יומיים לפניי. אחת מהן מספרת לי: "הצירים כאבו לי ולקחתי מייד אפידורל, אבל הלידה התארכה והתארכה. בסוף ביקשתי שינתחו אותי. תראי, הצלקת לא גדולה, בגד הים יסתיר אותה. כואב לי עכשיו, אבל זה יותר טוב מכאבי הלידה... אז עוד ניתוח אחד וזהו. אני רוצה רק שני ילדים".
***
רופא מיילד: "אנו היונקים היחידים בטבע, המאפשרים למישהו לקחת מאתנו את הוולדות לאחר הלידה, ולא נזעקים להגן עליהם ולשמור אותם קרוב אלינו".
***
יולדת אחרת לידי. לידה חמישית. היא מספרת:
"באתי בשבוע 36 עם ירידת מים. בעלי הוריד אותי פה ונסע חזרה לילדים. הייתי לבד. נכנסתי לחדר לידה, הם ביקשו לראות את גיליון המעקב של ההריון שלי. אמרתי שאין לי, לא עשיתי בדיקות בהריון הזה... אני יודעת רק את תאריך הווסת האחרון. הם כל כך כעסו, כאילו זלזלתי במקצועיות שלהם. שמו אותי בחדר לידה לבד, בלי צוות. שאלו אם אני רוצה אפידורל, אמרתי שאני יולדת בלי. שכבתי כך כמה שעות, אף אחד לא נכנס. בסוף נכנסה מיילדת ובדקה אותי, זה היה ממש לפני הלידה. ילדתי בקלות... כל הלידות שלי הן כאלו. מהירות וקלות".
***
יום חמישי, ערב. אנחנו בחדר לידה וזוכים למיילדת מדהימה ורגועה שמשרה אווירת ביטחון. היולדת שאני מלווה ניצבת על שש על מזרן המונח על הרצפה, מנותקת לגמרי מהנוכחים סביבה. היא מכונסת פנימה, בהתאם לצו גופה. שקטה. מדי פעם, משמיעה המהום, ושוב שקט. ואז, באחת, גופה משתנה והיא, אחוזת אדרנלין, לוחצת החוצה בכחות אדירים את בתה הבכורה. לוחצת ונחה, לוחצת ונחה. חדר הלידה אפוף התרגשות. כשהראש מבצבץ החוצה, היא פולטת זעקה קצרה, ולאחריה מקבלת בשתי ידיים אוהבות את התינוקת הטריה.
מעבר חד ומהיר בין כאב חריף לשמחה מרוגשת; בבת אחת ניכרת על פניה נהרה גדולה, והיא מופתעת מכך שהכאב פסק באחת, וללא אזהרות מוקדמות.
***
בוקר. כמעט כל הבית חשוך. הדלקנו כמה נרות, ברקע מוסיקה שקטה. היולדת מכונסת מאוד בעצמה ואנחנו משתדלים שלא לדבר אתה ולא לשאול שאלות מיותרות, לא לנתק אותה מהתהליך בו היא נמצאת. שלשתנו – היא, האיש שלה ואני – בוטחים בתהליך ובוטחים בריבונו של עולם. שקט.
***
"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מפני חוסר היכולת. הפחד העמוק ביותר שלנו, הוא הידיעה שעצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור, ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד מאתנו שואל את עצמו: מי אני, שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר?[...] אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוקי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. כשאנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים". (נלסון מנדלה, נאום ההכתרה, 1994)
***
קומי אורי כי בא אורך
וכבוד השם עלייך זרח.
חג החרות הגיע. בואו נצא השדה, נלינה בכרמים, נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים.
בואנה, נשתחרר מכבלים קדומים, של אמונות פנימיות שגויות, נניח מאחור ההנחה כי אנו קטנות, לא ראויות, לא יכולות, חלשות, חסרות דעה, פגומות מן היסוד. את הפחד להעיז ולהיות מי שאנחנו באמת. נצא אל חרות, ניתן דרור לאישה הפראית שבתוכנו, נעיז להיות גדולות כפי שברא אותנו רבונו של עולם.
מעלה גלבוע
מובאות:
1.
נשים, נושאות על ידיהן עולל אחד ואחר ברחם בעוד לשלישי הן שולחות קריצה שובבה
נשים, עושות גם... וגם... וגם... ואינן חדלות לרגע מלהיות שם עבור אלו הזקוקים להן
2.
נשים מופגזות במסרים כי אינן ראויות
כי גופן אינו רזה מספיק, או מלא מספיק
וכי התפקודים הבסיסיים שלהן כנשים הינם לקויים מן היסוד
היכולת להתעבר, להרות, ללדת, להניק ולגדל ילדים באהבה
3.
היולדת מכונסת מאוד בעצמה ואנחנו משתדלים שלא לדבר אתה
לא לנתק אותה מהתהליך בו היא נמצאת
היא, האיש שלה ואני
בוטחים בתהליך ובוטחים בריבונו של עולם. שקט
|
|
