|
שואלת החומץ, פנדורה וחוה
נילי בן ארי
מהו מקור הרוע בעולם ומי אחראי לתקן
נילי בן ארי קוראת במקורות
"ויאמר: את קולך שמעתי. ויאמר: מי הגיד לך"
אמר ר' לוי: לשואלת חומץ שנכנסה אצל אשת חבר (לוחש לחשים)
אמרה לה: מה בעליך עושה עימך?
אמרה לה: כל טוב הוא עושה עימי, חוץ מחבית זו שהיא מליאה נחשים ועקרבים, שאינו משליטני עליה.
אמרה לה: כל קוזמידין (תכשיטים) שלו בתוכה הם והוא מבקש אישה אחרת וליתנם לה.
מה עשת?
הושיטה ידה בתוכה, התחילו מנשכות אותה.
כיוון שבא בעלה, שמע קולה צווחת.
אמר לה: שמא באותה חבית נגעת?
כך: "המִן העץ אשר צויתיך?" אתמהא.
(בראשית-רבה פ' י"ט )
סיפורנו הוא משל, והוא תחום בין שני קטעים בבראשית: טקסט המוצא: "ויאמר: את קולך שמעתי... ויאמר: מי הגיד לך..." (בראשית ג, 10-11), וסיומו בפסוק "המן העץ אשר ציויתיך" (שם ג, 11).
מוטיבים רבים מקשרים בין הסיטואציות במשל לטקסט המקראי (אף שהטקסט המקראי אינו חלק מן הסיפור). כך אנו רואים כי הנחש מבראשית התגלגל במשל הן למקצועו של הבעל, חבר (לוחש לחשים כנחש), והן בתכנה של החבית, שהיא מלאה נחשים ועקרבים.
הסיפור מתרחש בביתו של החבר, ופתיחת הסיפור בשיחה בין שתי הנשים. 'מה בעליך עושה עמך'? שואלת 'שואלת החומץ'. הסצנה השנייה מתארת את אשת החבר שנתפתתה, והפרה את פקודת בעלה. התמונה האחרונה מתרחשת בין הבעל לאשתו, זהו דיאלוג המורכב מצעקת האישה ותגובת הבעל.
ומסתיים הסיפור בפסוק מן המקרא התואם למשפט האחרון של המשל: שמא באותה חבית נגעת? - 'המן העץ אשר ציויתיך?' הסיפור אינו מביא את הנמשל המשתמע מאליו.
משל שואלת החומץ מתבסס על היחסים בין איש לאשתו. זהו דגם יסוד רגיל במשלי חז"ל, והוא מופיע רבות גם במקרא, בדברי הנביאים ומתוכו ניתן להשליך גם על עולמם של חז"ל.
האיסור שאסר הבעל - החבר , על אשתו לגעת בחבית הנחשים והעקרבים – הוא איסור הגיוני מאוד. החבית מכילה את חומרי עבודתו של החבר היודע לנטרל את הסכנה של איום הנחש על האדם, האישה אינה יודעת לשלוט בנחשים, והבעל הטוב - 'כל טוב הוא עושה עמי', חרד לגורל אשתו ומצווה עליה להימנע מלגשת לחבית ולטפל בתכנה. שואלת החומץ מסמלת את השכנה הרעה, החטטנית, השואלת: 'מה בעלך עושה עמך'? מה טיב היחסים ביניכם? האידיליה שבתשובת האישה, 'כל טוב הוא עושה עימי' מופרת בהמשך דבריה 'חוץ מחבית זו'. מה הציק לאישה? מדוע היא מוטרדת מהאיסור, אף שהנימוק לאיסור כל כך הגיוני? אולי מפני שלא ראתה את תכנה של החבית, והיא מסתמכת על דברי בעלה, ואולי סבור מחבר המשל שזהו טבעה של אישה, להיות ספקנית גם במקום שאין לכך אחיזה.
שואלת החומץ גורמת לאישה להטיל ספק באמון שנוצר בינה לבין בעלה. היא מטילה את ארסה בלב האישה ולוחשת: "כל קוזמידין (ביוונית - תכשיטים) שלו בתוכה הם". שואלת החומץ שהיא אישה העוסקת בחומר פחוּת - חומץ, מסכסכת בין הבעל לאשתו, וחושפת את אשת החבר לסכנת חיים. הבעל בשובו הביתה שומע את קולה של אשתו ומבין מיד מה התרחש – 'שמא באותה חבית נגעת?!' השאלה נותרת ללא מענה. הסיפור בבראשית רבה אינו מדווח על אחריתה של האישה. עיקרו של המשל מתוך עצמו: על קטנות אמונתה של האישה המוכנה לשכוח את אושר הזוגיות ולהפר את פקודת בעלה עקב הסתת שואלת החומץ – אישה שהיא פחותה וסכסכנית. הסיפור נותר עם סיום פתוח ומגביר אצל הקורא את תמיהתו ואכזבתו מהתנהגותה של אשת החבר.
אדם חווה והנחש
פרטי העלילה של המשל, דומים במקרה זה לפרטי העלילה של הנמשל - מערך היחסים של אדם הראשון וחוה עם הקב"ה בגן עדן. ניתן להצביע על שלשה הבדלים בולטים בין המשל לנמשל:
1. עץ הדעת הוא טוב ורע - הסיפור המקראי, בניגוד למשל בבראשית רבה, אינו מנמק את הסיבה לאיסור לאכול מהעץ. האיסור עלול להתפרש כשרירותי. במשל, לעומת זאת, יש הגיון לאסור על האישה את העיסוק בנחשים.
2. הסיום - בסיפור המקראי האדם ואשתו גורשו מגן העדן, סיום סגור. גורלה של האישה במשל בבראשית רבה נשאר פתוח.
3. בסיפור המקראי, אדם וחווה, שניהם, חוטאים בהפרת צו האל, אם כי לא במידה שווה. במשל האישה היא חווה, שואלת החומץ היא הנחש – הבעל החבר חובש הן את כובעו של אדם והן את כובעו של הקב"ה.
אחת השאלות החשובות הנשאלת בעקבות הסיפור בבראשית היא האם הציווי 'לא תאכל ממנו' הוא הגיוני, או שמטרתו לנסות את האדם. המשל בבראשית רבה מטה את הכף לכיוון ההיגיון.
מוקד המסר במשל הוא קטנות האמונה של האדם ששכח את חווית הקרבה של האל, עקב הקנאה. המשל מסיט את מרכז הכובד של הסיפור המקראי מעונש הגירוש מגן העדן, אל ערעור מערכת היחסים בין האדם לקונו. המשל תורם לסיפור המקראי זווית ראיה המרמזת שכיוון שהקב"ה ברא את האדם, הנחה אותו, שמר עליו וסיפק לו את כל צרכיו, ודאי גם באיסור האכילה מפרי עץ הדעת היה היגיון. כך נוצרת אצל הקורא או השומע, הבנה חדשה של הנמשל. יחסי המצוה - מצווה הם במישור החוויתי, ועקב הפיתוי, נפגמת מערכת היחסים ביניהם והשלמות נסדקת.
המשל צובע את אווירת המשבר שחלה בבריאה עקב חולשתו של האדם, כל אדם. דומה שגם האל יוצא נפסד על פי גרסה זו, ועצוב מול השבר ביחסיו עם בחיר בריאיו.
תיבת פנדורה – מקור הרוע
לסיפור בבראשית רבה מקבילות גם בספרות העולם. המקבילה המפורסמת ביניהן היא תיבת פנדורה מן המיתולוגיה היוונית. במרכזו של הסיפור האטיולוגי המנסה להסביר את מציאות הרוע נמצאת קופסת פלאים בה נכלאו כל הרעות שעמדו להציף את העולם:
פרומיתיאוס גנב את האש מהאולימפוס ומסרה לבני האדם. מעשהו הכעיס את זאוס, מלך האלים שנשבע לנקום בפרומיתיאוס ובבני האדם. לצורך הנקמה, ברא זאוס את פנדורה - אישה יפה, אך עצלנית ומזיקה. זאוס שלח את פנדורה בתיבה כמתנה לאפימיתאוס אחי פרומיתיאוס. פרומיתיאוס הזהיר את אחיו כי מתנה זו תמיט שואה על בני האדם. אך אפימיתאוס לא שעה לאזהרה, ולמראה פנדורה היפה פרץ את התיבה והרעות יצאו לעולם.
מפנדורה - בא לעולם גזע הנשים. גזע שהביא רעה גדולה לאנשים, כי דרכן ברע.
גרסה נוספת של הסיפור המיתולוגי, קושרת גם היא את התיבה לרעות בעולם, אך כאן הרוע נובע מסקרנותה של האישה, ולא מרשעותה. בסיפור זה – נתנו האלים לפנדורה תיבה במתנה. כל אל הכניס חץ מזיק לתיבה. על פנדורה נאסר לפתוח את התיבה. האלים שלחו את פנדורה לאפימיתיאוס, שלקחה על אף אזהרת אחיו. כיוון שהייתה סקרנית, מוכרחה הייתה לדעת מה יש בתיבה. יום אחד הרימה את מכסה התיבה ומן התיבה יצאו כל הפורענויות למין האנושי.
בכל הסיפורים הללו, שנועדו לחנך את קהל המאזינים לציות לאל - האישה היא מקור הצרות בעולם. בבראשית, שותפים לחטא גם האדם והנחש, בבראשית רבה - השכנה המסיתה.
בגרסה הראשונה של המיתולוגיה היוונית המפותה הוא דווקא הגבר שיצרו נעור עקב יופייה של האישה. במיתולוגיה היוונית גורלו של האדם נקבע עקב מריבה של האלים בינם לבין עצמם, ולכן אין מקום לתיקון.
נשים דעתן קלה???
חז"ל ייחסו לנחש רשעות אך גם חכמה. בחירתו של הנחש באישה כמושא לפיתוי, מצביעה על התייחסותם לאישה כמין החלש, המפותה בקלות:
שהם שאמרו: " נשים-- דעתן קלה עליהן" (שבת לג ע"ב). דוגמא לכך היא במדרש הבא:
"ומנין שעשה אדם הראשון סייג לדבריו שאמר לו [הקב"ה] מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת [וגו'] לא תאכל (בראשית ב, 17) הא מתוך דבריה של חוה אנו (לומדים) [למדין] שסייג עליה אדם הראשון. היה הנחש נושא ונותן בינו לבין עצמו [ואמר אם אלך אצל אדם ואומר לו יודע אני שאינו שומע לי אלא אלך אצל חוה] שאני יודע שהנשים שומעות לכל אדם. הלך ואמר לה אף כי אמר אלקים [לא תאכלו מכל עץ הגן] (שם ג, 1) אמרה לו הן [מפרי עץ הגן נאכל] ומפרי העץ אשר בתוך הגן [אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון וגו' (שם ג, 3)]. כיון ששמע הנחש את דבריה של חוה מצא פתח ליכנס בו" (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א ד"ה ומנין שעשה).
אברבנאל אף הוסיף לתכונותיה של האישה (השומעת לכל אדם), גם את גסות הרוח:
פירוש אברבנאל על בראשית ג, 1:
"ובא הספור הזה להודיע פשע האישה וחטאתה, שעשתה טענות מחקירות על הצווי האלקים להכחישו, ולכן נתקללה. וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות האלקיות ונוטים לחקירותיהם, ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי.
וספר הכתוב שהאישה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה, שיעשה מצותה. והוא גם כן לסכלותו לא שאלה למה עברה את פי ה', והיא לא תצלח, אבל מיד כשנתנה בידו אכל ממנו".
אנו גוף אחד
ואם נחזור אל שואלת החומץ נראה כי מלכתחילה הייתה הרמוניה שורה בין בני הזוג, ורק עקב רשעותה של שואלת החומץ, השטן, הנחש, הוטל פגם בעולם. אך כיוון שגם האדם היה שותף לחטא, שותף הוא גם לעונש, וגם לתיקונו.
אם כך, הסיפור בבראשית מטיל את כובד האחריות לקלקול על האישה, אך גם אדם יוצא נפסד על אף רצונו להתחמק מאחריות. בבראשית רבה מייחס המשל לאישה את מלוא כובד המשקל בהפרת הצו האלקי ופריצת דרך לרוע לחדור לעולם.
טירת צבי
מובאות:
1.
משל שואלת החומץ מתבסס על היחסים בין איש לאשתו
זהו דגם יסוד רגיל במשלי חז"ל
מתוכו ניתן להשליך גם על עולמם של חז"ל
2.
זאוס ברא פנדורה - אישה יפה, אך עצלנית ומזיקה לצורך נקמה
פרומיתיאוס הזהיר את אחיו כי מתנה זו תמיט שואה על בני האדם
אפימיתאוס לא שעה לאזהרה, ולמראה פנדורה היפה
פרץ את התיבה והרעות יצאו לעולם
מפנדורה - בא לעולם גזע הנשים
גזע שהביא רעה גדולה לאנשים, כי דרכן ברע
3.
חז"ל ייחסו לנחש רשעות אך גם חכמה
בחירתו של הנחש באישה כמושא לפיתוי
, מצביעה על התייחסותם לאישה כמין החלש, המפותה בקלות
שהם שאמרו: " נשים-- דעתן קלה עליהן"
|
|
