|
מתכון להצלחה
הילה אונא
"היום ידוע שאינטליגנציה רגשית זה כלי חשוב, בחיים וגם בניהול
על פי הסטריאוטיפים, לנשים יש את זה..."
הילה אונא בראיון עם לאה בן יצחק – מרכזת משק שדה אליהו
החומרים:
אישה אחת: לאה בן-יצחק (ילידת 1955, נשואה לאורי, אם ל-5 ילדים).
תפקיד "גברי": ריכוז משק בשדה אליהו
ראש גדול
הרבה ערכים מסוג: אחריות, מסירות, מצוינות, תרומה לכלל
ועוד מרכיבים נדירים, שתפגשו בהמשך...
התהליך:
להכין את החומרים...
כידוע, מתכון מוצלח מבוסס על חומרים הבאים וגדלים מסביבה איכותית, אבל לאה מפתיעה: "נולדתי ברומא, בזמן שליחות של ההורים". ובכל זאת, בית הגידול האמיתי הוא קיבוץ שדה אליהו, מגיל תשעה חודשים ועד היום. "כאן ביתי" אומרת לאה, ולא כסיסמה נדושה.
לאה שייכת לקבוצה גדולה ומכובדת של בני שדה אליהו, אשר נושאים היום בעול האחריות הכלכלית והחברתית בקיבוץ.
מה היה שם, בילדות, שנצרב בכם?
"הדור של ההורים שלנו השכיל להעביר לנו את החינוך הקיבוצי. קבלנו אידיאולוגיה לא ברמה של שיעורים ומילים גדולות, אלא 'בשדה', תרתי משמע...".
לאה בוחרת להתמקד בחינוך לעבודה, ולא בכדִי. "הרבה שעות עבודה בחקלאות הטביעו בנו את האהבה לאדמה, את ההתעניינות, המעורבות, המחויבות והאחריות לכל מה שקורה. שלש פעמים בשבוע, אחרי בית הספר, לבשנו בגדי עבודה והלכנו לעבוד. ולא שזה לא היה קשה, אבל היה צריך להתגבר. חוץ מזה, התחשבו בנו ככוח עבודה. מישהו היה צריך לקטוף את הפלפלים בסוף היום...". מתוקף תפקידה, היא מודעת למצב היום: "אנחנו חושבים ומדברים הרבה - איך לשמור על 'עבודת ילדים'. לי אין ספק שזהו אחד הנכסים הגדולים ביותר של שדה אליהו, ואני רוצה שזה ימשיך להיות כך, גם בחברה הנהנתנית של היום...".
הנורמות הקיבוציות היו ברורות מאוד לילדה הדעתנית ("אז קראו לזה חצופה...") אך ה'סבונית', והשתלבו היטב עם הצלחה בלימודים. "לא היה אז חינוך למצוינות, אך היה חשוב לעמוד בסטנדרטים. אני אהבתי מאוד ללמוד. התאימה לי המסגרת של בית הספר וכבר אז נמשכתי לכיוונים הריאליים – מתמטיקה, דקדוק, גמרא. אני חושבת שאז הייתה אצלנו פתיחות גדולה יותר בנושא. בנים ובנות למדו ביחד הכל".
גם המשפחה, כמובן, תרמה את חלקה הנכבד. ההורים - יהודה ז"ל וגילה פיפרנו – היו בעמדות מפתח קיבוציות, אך השקיעו רבות במשפחה - האחות הגדולה נעמי (כיום בשיא), חגית (כיום חובב), לאה השלישית וחילון הצעיר. "בבית שלי עסקו הרבה בשאלות פילוסופיות על הקיבוץ, היהדות, המדינה, העולם, וכל זה לצד הנאה גם מה'דברים הקטנים'...".
לערבב את החומרים ולהמתין...
לאה ממשיכה במסלול המוכר של בנות משק: תיכון בשדה אליהו ואז שירות צבאי בגרעין בנתיבות. "היום קוראים לזה גרעין משימתי", היא נהנית להיזכר, "אבל אז זה היה רעיון חדשני לגמרי. התחברתי עם 4 בנות מקיבוצי הדרום והמטרה שלנו הייתה לתרום שם לכל הקהילה, לא רק לילדים, כפי שהיה מקובל אז. בשנתיים האלו יצאתי לראשונה לעולם הגדול, הכרתי מציאות אחרת, התמודדתי לבד עם קשיים ועם נורמות תרבותיות וערכיות שונות משלי...".
"רצינו מאוד להשפיע, להיות משמעותיות, חשבנו שאנחנו משנות את העולם", אומרת לאה ומתקדמת בטבעיות, "ואז השתחררתי, חזרתי לקיבוץ, התחלתי לעבוד בגיל הרך, התחתנתי עם בן-משק ומייד נולדו ילדינו...".
מפעילוּת חברתית מהפכנית להקמת משפחה וגידול ילדים – איך התחולל השינוי?
"זה היה ברור לי אז, מאוד רציתי משפחה וילדים...", לאה כאילו מתנצלת, אך מדגישה, "אבל גם בעבודה בגיל הרך, היה לי תפקיד 'בכיר' ו'מהפכני': קיבלתי כיתת פעוטים, למרות שעוד לא הייתי אמא... למדתי בתקופה הזו המון, גם לטפל ילדים, וגם גישות לחיים, אבל לא היה שם מספיק אקשן!".
מהגיל הרך עברה לאה לתריסר שנים בגיל ה"קשה". השנים האחרונות במערכת החינוך כללו ניסיון ליצור חברת תיכון קצת אחרת. "אז, כשדברנו על חברת ילדים עצמאית, אחראית על עצמה, בהדרכה ובליווי בלבד של המבוגרים, לא אהבו את הרעיון. זה אפילו לא התקבל באסיפת חברים, אבל לשמחתי זה הוטמע וממשיך עד היום".
תוך כדי עבודה וגידול ילדים (שלה ושל אחרים) למדה לאה קורסים באוניברסיטה הפתוחה ושנה של לימודים כלליים באורנים. "זה היה משמעותי לי מאוד בתקופת החיים הזו, כדי להתמלא ולהרחיב אופקים", היא אומרת, ומנדבת לי סקופ - "מעולם לא סיימתי את הלימודים ואין לי אפילו תואר ראשון!".
"ואז נולד אחרון ילדיי, והרגשתי שמיציתי את פרק החינוך בחיי. רציתי מאוד לעבור מהמקום של 'להוציא כסף' למקום של 'להכניס כסף'...'".
לבשל ולהגביר בהדרגה את האש...
"בדיוק אז התחילו להקים את ביו-בי", לאה עוברת לפרק הבא, "ואני צמחתי יחד עם המפעל". עקיצת דבורה, שגרמה לתגובות רפואיות קשות, העבירה אותה לתחום השיווק והלוגיסטיקה. "זו הייתה חברה קטנה ועסקתי במגוון נושאים. למדתי בהמון קורסים, שתמיד היו קשורים לעבודה, והרגשתי שנפתחות לי העיניים. התפקידים לא ממש הוגדרו, אבל נראה לי שהגעתי להיות משהו כמו סמנכ"ל..."
איך זה בשבילך להיות סגן?
"כנראה שאז זה התאים לי", התשובה של לאה מעוררת את השאלה הבאה -
איך הסתדרת עם הבית והילדים הקטנים?
"זה לא היה פשוט עם ילד בן שנתיים בבית. כשהוא נרדם הייתי חוזרת למפעל... אבל הרגשתי שהמפעל זה אני והיה לי רצון שהכל יהיה בסדר, והילדים הרגישו שאמא מרוצה, שמפרגנים לאמא. הצלחתי כנראה לעשות גם וגם וגם". לאה רומזת בעדינות איך אפשר לעשות זאת: "יש בי משהו מאוד מאורגן, באופן טבעי...", ולא שוכחת להזכיר עוד חלק משמעותי – העזר שבעדה, אורי, אשר עובד במוסך. "זה הכי חשוב. אפשר להצליח רק אם מישהו הולך אתך בדרך!".
מהתפקיד בביו-בי היא גלשה לפני כשש שנים לתפקיד ריכוז משק, ושוב היא אומרת: "הרגשתי שמיציתי בביו-בי והתאים לי לקפוץ למים...".
והמים לא היו קרים?
"קיבלתי עידוד ופרגון מהסביבה, גם במשפחה וגם בקיבוץ. ישבתי כבר שנים לפני כן בוועדת משק והעולם הזה לא היה זר לי. ההתלבטות הגדולה הייתה בנושא האחריות הכלכלית האדירה, ולכן בקשתי ללכת להכוונה מקצועית, שנתנה לי את ברכת הדרך".
להוסיף תבלינים...
לאה נתנה לעצמה יותר מ-100 ימים של חסד, "לא חשבתי מראש שאני יודעת הכול. להיפך, לא הייתה לי שום בושה להגיד שאני לא יודעת ושאני צריכה ללמוד את הנושא לעומק או להתייעץ. לכל מרכז משק יש את הסגנון שלו, והסגנון שלי הוא לשחרר הרבה חבל. אני רוצה לדעת מה ולמה האנשים עושים, אבל גם נותנת להם להיות ראש גדול בעצמם...".
איך תרמה לתפקיד עובדת היותך אישה?
"היום ידוע שאינטליגנציה רגשית זה כלי חשוב, בחיים וגם בניהול. על פי הסטריאוטיפים לנשים יש את זה...", לאה עונה באלגנטיות, "אני רואה שנשים מציגות אחרת את הדברים – צורת ההתבטאות ודרך הצעת הפתרונות הן נעימות וידידותיות יותר, מה שעוזר להצעה להתקבל...
מתוקף היותי אישה הגיעו אלי לשולחן ריכוז משק, גם דברים שהיו יכולים להיות מיועדים לשולחנות אחרים, וניסיתי לעזור ולהשפיע ככל יכולתי".
"אני לוקחת דברים ללב", היא מתייחסת לעוד סטריאוטיפ נשי, "אבל למדתי ואני מצליחה בדרך כלל לעשות הפרדה, ואני יודעת להיות אסרטיבית כשצריך! אישה שנכנסת לעולם הגברי של הניהול נשארת היא, ונשארת נשית... ניסו לקנטר אותי גם בנושא הזה, אבל אני לא חושבת שזה נכון!".
להגיש חם...
לאה יוצאת דופן בנופי ההנהלות המשקיות-כלכליות. "יש פורומים שאני נכנסת אליהם ומגלה ש-98% מהנוכחים הם גברים, והשאר הן מזכירה או דוברת", היא מתארת.
מתי הבנת שזה משהו מיוחד?
"אני לא חושבת שזה משהו מיוחד", התשובה אוטומטית, "אנחנו שמים על זה יותר מדי דגש. נעשינו יותר מדי קטגורים, בעיקר בקטע של גברים ונשים. צריך לשפוט כל אחד וכל תפקיד לגופו...".
ובכל זאת, חצאית וכיסוי ראש הם סימנים נשיים בולטים?
"אני לא מתייחסת לדברים האלה", היא נחרצת, "איך שאני רואה את הדברים, אם למישהו יש בעיה – זו הבעיה שלו, לא שלי! ההתייחסות צריכה להיות עניינית!".
ברוח דברים אלו, לאה לא רואה את עצמה כפמיניסטית, "יש בהגדרה הזו קונוטציה לוחמנית, ואני חושבת שזה צריך להיות משהו יותר טבעי ומובן מאליו. המסר שלי הוא: מי שיכול – שיעשה, שיעשה מה שהוא יכול...".
גם בלי הגדרות מגדריות, היא מעבירה מסרים פמיניסטיים חשובים: "כדי שהעולם שלנו ישתנה הנשים צריכות להתגייס ולתרום את חלקן. אני קוראת לנשים להגדיל ראש לא רק בבית! בכל מקום! זה דברים שצריך לתרגל, שדורשים העזה לפעמים, מתחילים בקטן ואז רואים שאפשר אפילו ליהנות מזה. יש הרבה סיפוק ורק ככה משפיעים, רק ככה ניתן להטביע את חותמך בעולם!".
מדוע את הגברים לא צריך לעודד ככה?
"יתכן שלנו, הנשים, בגלל התכונות הפיזיות שקשורות ללידה, יש יותר נטייה מתכנסת הביתה. אנחנו אוהבות את המקום הזה ולא נותנות לעצמנו להעז, אבל לדעתי זה מקום קטן, גם אם עוטפים את זה באידיאולוגיה - בשם התורה, או בשם אמונות אחרות...
"שיהיה ברור, אני גם אוהבת בית מסודר ועוגה בתנור", לאה חוזרת שוב לאחד העקרונות המנחים אותה – "אבל אפשר גם וגם...".
ברצף ובשצף היא פורשת את ה'אני מאמין' הקיבוצי-נשי שלה: "הקיבוץ היא צורת חיים מאוד מאפשרת מצד אחד, וגם מאוד מסרסת, מצד שני, כי אין קשר ישיר בין עבודה למשכורת, לפרנסה. ואז יש נשים שבוחרות להישאר 'קטנות'... כשהן יגיעו לעולם הבא וישאלו אותן מה תרמתן לעולם חוץ מלגדל ילדים, הן יישארו פעורות פה...
יש פה גם משהו מאוד אגואיסטי. אפשר לקרוא לזה אפילו 'גזל' בצורת החיים שלנו. שותפות של אמת משמעה שכל אחד תורם את המקסימום. כאשר הייתי אמא לילדים צעירים הקולות האלה של 'אשרי יושבי ביתך' פחות נשמעו. מי שבחר אז בדרך קלה יותר, היה חריג, וזה צריך להישאר ככה! אי אפשר להסתפק בבינוניות. על אחת כמה וכמה אם רוצים קיבוץ שיתופי... צריך להגדיל ראש, אבל בשביל זה צריך לצאת מהבית!".
"אני לא רוצה להיות מטיפה בשער, לא רוצה להרגיז ולפגוע", היא אומרת לאחר קריאה נוספת של הדברים, "אבל חשוב להעביר את נקודת המבט הזו, חשוב לתת לגיטימיות ועידוד לנשים שבוחרות בעשייה מסוג זה, במיוחד לאור השינויים הגדולים שחלים אצלנו...".
בהצלחה!
עכשיו, רגע לפני סיום הקדנציה, לאה מקדישה זמן לבירור מעמיק על מהלך חייה בעבר ובעתיד, "אני מחפשת לאן אפשר להתקדם, כדי להמשיך למצות את עצמי ולהמשיך לתרום לחברה". היא לא נחה על זרי הדפנה לרגע וממשיכה לפעול לפי המוטו: "כל אדם צריך לבחור את הייעוד שמתאים לו, וצריך ייעוד מעבר למעגל המצומצם של המשפחה. צריך לתת לחיים משמעות!".
שדה אליהו
מובאות:
1.
"הרבה שעות עבודה בחקלאות הטביעו בנו את האהבה לאדמה
את ההתעניינות, המעורבות והאחריות לכל מה שקורה
שלש פעמים בשבוע, אחרי בית הספר,
לבשנו בגדי עבודה והלכנו לעבוד
ולא שזה לא היה קשה, אבל היה צריך להתגבר
מישהו היה צריך לקטוף את הפלפלים בסוף היום..."
2.
"יש בהגדרה הזו (פמיניסטית) קונוטציה לוחמנית
ואני חושבת שזה צריך להיות משהו יותר טבעי ומובן מאליו
המסר שלי הוא: מי שיכול – שיעשה, שיעשה מה שהוא יכול...".
3.
"יתכן שלנו, הנשים, יש יותר נטייה מתכנסת הביתה
אנחנו אוהבות את המקום הזה ולא נותנות לעצמנו להעז
אבל לדעתי זה מקום קטן - גם אם עוטפים את זה באידיאולוגיה
|
|
