|
אמא אווזה שולחת SMS
דליה יוחנן
דליה יוחנן מהרהרת על אמהות והגשמה עצמית
בעזרת דמותה הלא מודרנית והבלתי אופנתית בעליל של אמא אווזה
כן, זו מן השירים שמותניה הרחבים חגורים סינר של אמהות
ויש לה המון זמן והמון סבלנות לכולם
גי גע מי זו באה
אמא אווזה.
התדעו מי אני?
מלכת האווזים אני
ואלו ילדי גי גע גע...
ניחשתם נכון. המחבר, המלחין והמבצע של שיר ילדים זה, כולם מסתתרים מאחורי השם הידוע: "עממי". אז מה עושה דמות ספרותית, שמנמנה ועליזה בכתב עת רציני כמו "עמודים"? מי הזמין אותה להיכנס לגיליון החגיגי בו דנות נשים בכובד ראש במעמדן, בשאיפותיהן ובדילמות של אמהות מול קריירה?
ובכן, אני הזמנתי אותה, ולמרות שהגברת עסוקה מאוד (כמו שאמרנו: אמהות וקריירה), היא הואילה בטובה להיות גיבורת המאמר הזה.
חישבו לרגע על הדמות הזו: אילו קונוטציות היא מעוררת בכם? את מי היא מזכירה לכם? תמיד היא ישובה על כסא נדנדה, עשוי עץ ישן, מותניה הרחבים חגורים סינר של אמהות, היא מוקפת ילדים או אפרוחים, מספרת להם סיפורים או שרה באוזניהם שירי ערש. והעיקר, יש לה המון זמן והמון סבלנות לכולם.
האם תוכלו לדמיין אותה כמודל אמהי גם בימינו?
אמא במאה ה-21, מזדרזת להכין סנדוויצ'ים לבית הספר, מתאפרת בחפזה, ממהרת לעבודתה ובדרך מספיקה לשלוח הודעות טקסט בנייד המשודרג שלה. כשהיא חוזרת הביתה, היא מפשירה משהו לאכול וכבר מאחרת לחוג ספינינג או לפגישה השבועית של שומרי משקל... ומה בדבר סיפור לילדים לפני השינה? עזבו אותה, היא כבר מתמוטטת. מישהו דיבר על העצמה נשית?
אמא אווזה – אמת או אגדה
נתחיל בסקירה היסטורית קצרה שהכין למעננו חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק.
אמא אווזה שלנו היא "Mother Goose" - כך נקראים בשפות שונות קבצים של סיפורי אגדה ושירי ילדים עממיים. בציור המתלווה אל הקובץ, נראית תמיד אישה בלבוש כפרי ומטפחת לראשה, יושבת ליד האח הבוערת, טווה צמר בפלך ובשעת מעשה, מספרת מעשיות באזני ילדיה היושבים סביבה. לעיתים היא מצוירת כבעל חיים – אווזה ארוכת צוואר, וגם אז היא לבושה כאותה סבתא חביבה שיצאה מזמן לגמלאות.
על השאלה מי הייתה באמת אמא אווזה ואם הייתה בכלל אישה כזו אי פעם, קשה לענות בוודאות ויעידו על כך הסברות השונות לגבי זהותה.
אחד מחוקרי הפולקלור טוען שהיא אינה אלא... מלכת שבא שהגיעה לירושלים, לנסות את המלך שלמה בחידות. חוקרים אחרים טוענים שמקורה בצרפת והיא הייתה מלכת הפרנקים. האם הייתה זו אמו של קרל הגדול או מלכה אחרת? גם על כך יש ויכוח. אמו של קרל הגדול (שחי במאה ה-8) הייתה כנראה בעלת רגליים גדולות במיוחד וכונתה בפי העם: "ברתה בעלת רגלי האווז". תארו לכם היום אישה בתפקיד ממלכתי שתזכה לכינוי שכזה... התלונה על הטרדה תגיע עד מהרה.
בצרפת התפשט במשך השנים הכינוי "בעלת רגלי האווזה", לאישה הטווה ואורגת בלי הפסק, כשאשכולות של ילדים מקיפים אותה ומאזינים לסיפורים השופעים מפיה. הנה הוכחה נוספת לכך שבנות המין הנשי יכולות לבצע מספר פעולות בבת אחת ולשמור לאורך זמן על חלוקת קשב.
אבל איך היינו מתבוננים בעיניים מודרניות על מי שמצליחה לעשות את עבודות הבית, להצליח בעבודה וגם לבלות זמן איכות עם ילדיה? האם היינו מעריכים את יכולותיה, או שמא היינו לוחשים מאחורי גבה: מה היא חושבת לעצמה? כשעושים קריירה, הילדים תמיד משלמים את המחיר...
פרסומה של "אמא אווזה" ככינוי לאישה המשמיעה מעשיות וחרוזים באוזני ילדים, התחיל מאוחר יותר, עם צאתו לאור של הקובץ המודפס הראשון של סיפורי אגדות לילדים. הספרון הופיע לראשונה בפריז, בשנת 1697 והוא כלל סיפורים ידועים כגון כיפה אדומה, סינדרלה, ועוד רבים וטובים.
מאז יצאו אינספור מהדורות של אגדות תחת הכותרת - "סיפורי אמא אווזה".
בראשית המאה ה-18 הופיע בלונדון ספר בשם "Tales of Mother Goose" ובאותם ימים, כך מספרים, שוטטה ברחובות לונדון ואוקספורד זקנה שמכרה פרחים וסיפרה סיפורים לעוברים ושבים. עד היום, כך טוענים אנגלים רבים, אותה זקנה היא אמא אווזה האחת והיחידה.
אבל כל זה לא עושה רושם על אזרחי ארצות הברית. להם יש אמא אווזה משלהם וגם היא מקורית בהחלט. לטענתם, זוהי אליזבת פוסטר גוס (אווז – באנגלית), שנולדה במדינת מסצ'וסטס בשנת 1665. היא נישאה לאלמן אייזיק גוס ובנוסף לעשרת ילדיו, ילדה לו שישה צאצאים נוספים. חלק גדול מזמנה הייתה מבלה בהשמעת סיפורים ושירים באוזני ילדיה ונכדיה (ללא ספק זול יותר מאשר לשלוח ששה–עשר ילדים לחוגי העשרה).
היא חיה ומתה בבוסטון ועד היום נוהרים תיירים אל קברה של מאד'ר גוס, כדי לפקוד את קברה של אמא אווזה האמיתית.
לפני שנה ביקרתי בבוסטון והמארחים שלי הראו לי בגאווה את הפארק היפה של העיר. במרכז הפארק עומד פסל האווזה ואפרוחיה הצועדים בעקבותיה. כשניסיתי לטעון באוזני מארחי שלא בטוח כלל שהייתה אישה כזו במציאות, הם מיהרו להעמיד אותי על טעותי והסבירו לי שמדובר בסופרת מפורסמת, שהיא אחת מסמלי העיר.
עד כאן הסקירה ההיסטורית. ואיך זה נוגע לנו? מתי אנו מדביקים למישהי את הכינוי הזה? איזו נימה מתלווה לאמירות כגון "תראו איך היא מגוננת על ילדיה, ממש אמא אווזה"?
אמא אווזה כדוגמא(נית)
ברצוני לבחון את דמותה הציורית / ספרותית של אמא אווזה כמודל לנשיות ואמהות, על פי מספר פרמטרים. על ידי התבוננות במודל, נוכל לבחון את עצמנו ואת הערכים בהם אנו מאמינים.
אמהות - דמות זו, בין אם חיתה במציאות ובין אם היא בדויה כמו המעשיות שהיא מספרת, היא קודם כל ומעל לכל, וכפי שמעיד עליה שמה – אם ברוכת ילדים. השאלה המתעוררת היא, האם גם כיום האישה בת זמננו מגדירה את עצמה כך? האם האמהות היא המרכיב המרכזי בתעודת הזהות הנשית? יש מגזרים בהם האמהות נחשבת למימוש הנשי העיקרי ובמקומות אחרים, נשים גומרות את הדוקטורט ורק אחר כך מתפנות ללדת. אני מניחה שאמא אווזה, כפי שהיא מצטיירת, גאה מאוד בהיותה אם לילדים רבים ועצם קיומם בונה את זהותה. ניתן לומר שאמהותה היא מהותה.
גיל - אמא אווזה מעולם לא הייתה צעירה. כפי שכותב עליה אוריאל אופק: "היא הגבירה היחידה בתבל, שנולדה עם שיער שיבה ובכל זאת איננה מזדקנת לעולם, וכל עוד תזרח שמש וישירו ציפורים, היא תפיח רוח של עליצות ותום ילדות על סביבותיה". אמא אווזה מצטיירת בדמיוני כאישה זקנה או לפחות מבוגרת, אבל היא נראית גאה בגילה המבוגר ובקמטים שהרוויחה ביושר. היא לא תבקש לעצמה מנתח פלסטי, אין לה במה להתבייש.
מראה - אמא אווזה לובשת בגדים נוחים ורחבים. היא לא נשמעת לצווי האופנה ולא מנסה לדחוס את עצמה ללבוש הקטן ממידותיה. היא מרגישה בנוח בתוך גופה ובתוך המידות שהתרחבו עם השנים, עם הלידות ועם ההנקות. כמה נשים כאלו אנחנו מכירים? כאלו שבאמת שלמות עם פגעי הזמן והטבע ולא רואות בהם מכשול להשגת הצלחה, עבודה, אהבה ומקובלות חברתית?
עיסוק - להיות מספרת סיפורים זה עיסוק רציני או בילוי לשעות הפנאי? קריירה משגשגת או תחביב שמתאים לתדמית הסבתא שמגלגלת "בובע מעייסאס"?
הביטו וראו איך שגלגל מסתובב לו. בעבר הרחוק, נשים (וגם גברים), פשוט סיפרו סיפורים מסביב למדורה. הרייטינג שלהם היה גבוה בכל ערב מחדש.
כיום, אנשים שמחפשים הסבה מקצועית באמצע החיים, יוצאים ל"קורס מספרי סיפורים" ואולי שם, מצליחים לשחזר גן עתיק ונסתר שטמון בכולנו...
הזמן - לאמא אווזה יש לא רק סיפורים בלי די, יש לה פנאי וסבלנות אין קץ לילדים ולסיפורים כאחד. יש התאמה מעניינת בין הקצב של הסיפורים לבין אורח חיים מיושן ואיטי יותר.
בעידן שלנו, לאיזה מבוגר יש סבלנות לספר ולאיזה ילד יש סבלנות להקשיב?
דור שקולט וגם פולט בקצב של וידאו-קליפ מסחרר, הוא גם דור ששולח הודעות טקסט במהירות האור, אבל שפת הדיבור והכתיבה שלו עלולה לעיתים להתגלות כעילגת לחלוטין. יחד עם זאת, עדיין קל מאוד, לדעתי, להפוך ילד למקשיב סבלני ונינוח, צריך רק לדאוג שהמבוגרים שלצדם חי הילד, יהיו סבלניים ונינוחים אף הם...
תדמית - נדמה לי שלאמא אווזה יש תדמית רכה ועגולה. לא רק פיזית, אלא גם מנטאלית.
היא מצטיירת בדמיוני כאם היודעת להכיל (ולא רק להאכיל) את כל צאצאיה ולקבל אותם כפי שהם. היא אוהבת אותם מבלי למדוד את ההישגים שלהם ומעודדת אותם בדרכה השקטה לנסות ולהצליח. היא לא נבהלת ולא נלחצת, היא פשוט נמצאת שם עבור הזקוקים לה.
אבל הכי חשוב, היא לא מייסרת את עצמה בתחושות אשם והחמצה. היא לא נזקקת לשאלות קיומיות בדבר זהותה ואינה משתתפת פעילה בכנס "כל כבודה". היא פשוט לא זקוקה לכך. היא חיה בתחושת הערכה עצמית מלאה ואל תטעו, למרות עגלגלותה, היא איננה כפופה. לא קשה להבחין שיש לה גב זקוף. היא גאה במעשיה, בעולמה ובחייה כפי שהם.
אם נרצה לסכם בקצרה את ההבדל בין האמהות של פעם לאמהות היום, נוכל לומר זאת כך:
בעוד שאמא אווזה של פעם הייתה יושבת עם ילדיה בבית ומספרת באוזניהם טקסט, הרי שאמא אווזה של היום שולחת הודעת טקסט לילדיה, הרחוקים מן הבית.
אמא אווזה – מודל שנות ה-2000
איני מבקשת לחזור לימים ההם, כשנשים ישבו בבית וטוו בפלך. בחיים הללו היו גם חסרונות רבים, ודאי עבור נשים. אבל משהו בדמותה של אמא אווזה מוצא חן בעיניי. לטעמי, היא בהחלט עונה על הקריטריונים של "אשת חיל", לא רק בגלל ש"ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך", הרי כבר אמרנו שהיא גם "פיה פתחה בחכמה" וללא ספק: "צופיה הליכות ביתה".
ככל שעוברות עלי השנים כאישה, כאמא, כמורה לספרות וכאדם שאוהב לספר סיפורים, אני מעריכה יותר את ערכיה ואת עולמה של אמא אווזה.
שימו לב לשיר בו פתחנו. היא לא רק אם. היא יודעת שהיא גם מלכה!
הייתי רוצה לשאוב מדמותה את מידת הסבלנות ואת הרוגע שמאפיינים אותה.
לנו, הנשים המודרניות, המתרוצצות בבית ומחוצה לו, כל כך חסר "אוצר סמוי של פנאי" כמו בשירה הידוע של זלדה.
ואם כבר יש למישהי קצת פנאי לעצמה, אז מבקשים ממנה לכתוב מאמר לגיליון המיוחד של "עמודים", העוסק בעולמן של הנשים.
טירת צבי
|
|
