|
הכותבת: לב דבש
* * *
אני,
האישה,
זאת שמשתקפת מעל פני המים,
זאת שחוצה כל גבול אפשרי בין רקיעי השמיים,
זאת שיודעת לתת בלי לקבל דבר,
זאת שרוצה כל כך אבל אי אפשר.
האישה,
כן, כן אותה אחת שהשתתק גופה,
בין שקיעתה של שמש לזריחתו של ירח,
אותה אחת שרצתה כל כך אבל לא יכלה לצרוח.
אותה אחת שיד זרה פילחה את גופה,
אותה אחת שישבה ליד זקן, מבוגר, חובש כיפה.
האישה,
האישה הזאת כלום לא נותר לה,
כל התמימות ,הצחוק ורגעי השעשוע.
אותה ילדה שהדחיקה הכל,
אותו זקן באותו ערב, הציף בה הכל.
עוד מילדותה ידעה,``יהרג ובל יעבור``.
האישה,
לצרוח לא יכלה,
כי שפתיה עצרו זרימת דמם.
לקום וללכת לא יכלה,
כי שיתק גופה נשימתה.
וכל העת כיבדה את הגדול ממנה,
גם אז באותה העת שראתה אותו מתפרע.
אבל היא שתקה כי לא רק כיבדה אם בכלל,
היא שתקה כי פחדה, פחד מוות,
שהיא אשמה והוא הטוב שבדבר.
האישה ההיא ,
קמה לתחייה מחדש בתוכי.
האישה ההיא אשר אהבה נפשי בילדותי.
האישה ההיא, כן, כן, אותה אישה,
היא אני.
|
