|
אקטיביות נשית בעולם הדתי-אמוני
יונה ברמן
"כשנכנסתי לעול מצוות, רצה אבי שאעלה לתורה בבית הכנסת השכונתי
חלומו לא זכה לשיתוף פעולה מצדי, אבל זיכרונו מלווה אותי תמיד"
בבדיקה ממש לא מדעית מצאתי שבחמישה קיבוצים שלנו קמו נשים, הנהיגו והשפיעו
וקידמו את האישה הדתית (המעוניינת) למרכז החיים הדתיים הציבוריים בקהילה
יונה ברמן, על מנהיגות, תלמידות חכמים, ואווירה קהילתית שמקבלת שינוי
פתיחה – מהו מקור הכוח?
שאלתי את עצמי לא פעם איך הצליחו נשים בחלק מהקיבוצים הדתיים שלנו
להטמיע, ולו באופן מוגבל - ביטויים נשיים ונוכחות בציבוריות הדתית בקיבוצן?
איך פרצו נשים דרך, השפיעו וחוללו תמורות בהנכחת האישה בחיים הדתיים-הציבוריים והתהליך ממשיך ומתקיים?
במה זה תלוי - האם ידע תורני הוא מקור הכוח לחולל תמורות בתחום הזה
או די בכמיהה עזה וכנה של נשים לשינוי?
האם יש דפוס או קריטריון שעל מצעו יקומו ויתחוללו התרחשויות כאלו?
גם בברכות שבירך אבי את בנותיי-נכדותיו, הוא תמיד בחר לעסוק באישה והמצוות, והתמרד כלפי הברכה "שלא עשני אישה".
כאישה נשואה ואם לילדים בבארות יצחק השתתפתי כבר לפני 12 שנה בניסיונות לארגן תפילת שחרית לנשים בראשי חודשים, לקיים תפילת מנחה בשבת עם כלות לפני חתונתן. ניסיונותינו לא צלחו וחזרנו לנקודת ההתחלה. אין היום תפילות נשים אצלנו.
בבדיקה ממש לא מדעית מצאתי שבחמישה קיבוצים שלנו קמו נשים והנהיגו והשפיעו בעשר השנים האחרונות בקיבוציהן וקידמו את הנשים (המעוניינות) לשותפות רבה יותר בתפילות ובטקסים דתיים תוך קבלתן במרחב הדתי הקהילתי. באלה אעסוק ולא ברוב הקיבוצים שלא מצאתי שם פתיחות או צימאון לשינוי בתחום.
בקיבוץ סעד
השינוי שמתחולל בקבוצת סעד מתחולל לאט לאט כבר 10 שנים והוא נשען על 3-4 נשים שאם לא הן, זה פשוט לא יהיה. ומה שיש זה:
§ 10 מפגשי תפילה שנתיים של נשים (הוצאה והכנסה של ספר תורה, קריאה בתורה ובהפטרה, "מי שברך" לקהל, לעגונות, וחיילים ולחיילות ולמדינת ישראל, תפילת מוסף ביחידות ושיעור בסיום התפילה). התפילות מתקיימות בבית הכנסת של בני-עקיבא וחטיבת הביניים, ומשתתפות בהן כ-30 עד 50 נשים;
§ קריאת התורה בשמחת תורה לנשים על ידי נשים בהשתתפות כ-100 נשים;
§ קריאת "מגילת אסתר" של נשים בפורים בבוקר (כ-60 נשים);
§ קריאת מגילת "שיר השירים" בפסח כשהן יוצאות מהקהילה המתפללת ושבות אליה לאחר הקריאה;
§ "שירה חדשה" – מניין שוויוני של גברים ונשים שהוקם תוך חיבוטי נפש קשים. המניין הקטן מתכנס פעם בחודש לתפילת קבלת שבת וערבית;
§ בנות-מצווה – האפשרות לקרוא או לעלות לתורה במניין נשים קיימת, אך מעטות בוחרות בה;
§ "שבת זכור" – תפילת מנחה לנשים;
§ מאז ומעולם נשים מעבירות שיעור בבית כנסת בסעד! שיעורי פרשת שבוע, שיעורים בתיקון שבועות ובהזדמנויות שונות.
ד"ר גילי זיוון, חברת סעד, מנהלת מרכז הרצוג בעין צורים ללימודי יהדות ומהמובילות את הפמיניזם הדתי בסעד, מנסה להשיב על שאלתי – מה הביא את נשות סעד (חלקן) עד הלום:
"התשובה 'להצלחה' בקהילות מסוימות תלויה לדעתי בשלושה גורמים", אומרת גילי.
"א. 2-3 נשים שהן 'משוגעות' לעניין ומחפשות כל דרך לשיתוף נשים בטקסים הדתיים שלנו, קרי אקטיביות בתפילה, קריאה בתורה, נתינת שיעורים וכו'. נכון שהמובילות באות בדרך כלל מתוך ביטחון שנובע מידע, אך זה לא מספיק. מישהו צריך להפוך את הרעיון למציאות.
ב. המרכיב השני הוא בתחום 'הפולחני' - בנוהגי בית הכנסת יש שמרנות מדהימה וכדי לחולל שינוי יש צורך בגרעין של פעילות אכפתי שמוכן לעבוד קשה, לא רק על ה'מה' אלא גם על ה'איך'.
קשה לתאר כמה עבודה נדרשת להרמת כל תפילה, קריאה בתורה ומגילה. אי אפשר לשנות מציאות קהילתית ללא עבודה של עקב בצד אגודל.
ג. לצד המובילות/מובילים הבאים מתוך ידע ואכפתיות עצומה, ולצד העבודה הקשה של הצוות המוביל והמעגלים שהוא מצליח להפעיל סביבו, יש גורם שלישי וזו האווירה הקהילתית.
אם נוצרת עם הזמן נכונות קהילתית לקבל את המהלך - קל יותר לפעול. ככל שיש הסכמה רחבה יותר ונכונות של רב הקהילה לשתף פעולה - יש סיכוי להתקבלות טובה יותר של השינוי.
אסכם ואומר: האם יצליח השינוי היכן שיש נשים למדניות? תשובתי היא 'כן', אך אין זה תנאי מספיק. לשם שינוי צריך את העבודה הקשה!!! ואת ההתקבלות החברתית".
מוסיפה שרה עברון, חברת סעד, מנהלת בית הספר העל-יסודי בקבוצת יבנה וממובילות השינוי בסעד: "הדבר תלוי ב'משוגעים לדבר' ולא רק ב'משוגעות'. מדובר בהתגייסות משפחתית שלמה - בעל, אישה וילדים. צריך באמת את הביטחון להוביל אמירות בהיותך בקיאה במקורות היהודיים ובעלת ביטחון בצד הדתי. אבל צריך שהנושא יהיה מאוד, מאוד חשוב לך ומאוד מאוד תרצי בכך, שתרגישי שבית הכנסת הוא הבית שלך ושאת רוצה בכך בכל מאודך".
בקבוצת יבנה
ברוח זו מדברת גם אילה צרויה, חברת קבוצת יבנה ומהפעילות המרכזיות שמחוללות את השינוי הדתי-נשי-ציבורי ביבנה. אילה הייתה במשך שנים מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר בקב' יבנה וחינכה כיתות של תלמידות ברוח של הנכחת הבת הדתית בחייה הדתיים-הציבוריים. גם לדעתה של אילה ההצלחה בקיום הדברים טמונה בכוח של נשים שנושאות את זה בתוכן בכל לבן ואמונתן ושכל המשפחה שותפה בכיוון וברוח הזאת.
גם בקבוצת יבנה מתקיימת קריאת בתורה של נשים בשמחת תורה וציבור גדול של נשים משתתף בה בהתרגשות גדולה. כך גם קריאת מגילה של נשים בפורים. הן מקיימות תפילת מנחה לנשים בכל שבת מברכין ושיעור שמתקיים לפני התפילה. בתפילת מנחה עולות לתורה בנות מצווה, אם כי מספר הבנות שעברו חוויית בת-מצווה בעלייה לתורה הוא מועט. יש הסכמה שנשים תאמרנה דבר תורה בפני ציבור המתפללים בשבת בבית הכנסת (לאחר התפילה), אך אין כמעט נשים שמוכנות ללמד במעמד זה.
גם בסעד וגם ביבנה מרגישות אילה ושרה שלמרות הצלחותיהן הנושא מדבר פחות אל הנשים הצעירות בקיבוצים שלהן ומעורבותן מועטה, אף כי קיימת. חלק מהן תבחרנה להיות מעורבות בעיצוב טקס החופה שלהן ובאמירת טקסט כלבבן אך לא תמשכנה אחר כך אל קדמת הבמה בעיצוב חייהן הדתיים בציבוריות הדתית הנשית בקהילה. לא צמחו קוראות חדשות בתורה או במגילה ואין ביניהן משוגעות חדשות לעניין. הבנות שגדלו בבתים שבהם האֵם או שני בני הזוג חיים את נושא שילוב האישה בטקסיות הדתית הציבורית, הינן מחוברות מאוד והן ממשיכות עם אמהותיהן מתוך הזדהות ושמחה של שותפות, מי יותר ומי פחות.
במעלה גלבוע
בקיבוץ מעלה גלבוע וקהילתו המתפתחת יש התעוררות וחיפוש אחר הביטוי הנשי הדתי:
§ קריאת מגילת אסתר לנשים על ידי נשים, שהפכה לנורמטיבית;
§ קריאת התורה של נשים לנשים בשמחת תורה. הנשים קוראות בשני מוקדים בשני ספרי תורה. האישה עולה לתורה בברכה קצת שונה והרגשת הנשים חגיגית מאוד. הן גם רוקדות עם ספרי תורה בתוך בית הכנסת;
§ נשים נותנות "דבר תורה" בבית הכנסת בשבת בין שחרית למוסף. אחת המגבלות שהטילה הקהילה בעניין זה הוא כי נשים ישאו דבר תורה בפני ציבור מתפללים מעורב רק כאשר ישנו מנין חלופי בישיבה. כך יתאפשר למי שאין הדבר מקובל עליו, להתפלל במניין החלופי.
§ בתחום של הנכחת האישה בטקסים משפחתיים יש היום נשים במעלה גלבוע שבטקס ברית המילה של הבן הן אלו שאומרות את שמו של הרך הנולד ואף משתתפות באמירת הברכות בטקס.
בקיבוץ שלוחות
הנשים הנחמדות מאוד איתן שוחחתי בשלוחות הן מזן שונה. הן לאו דווקא "תלמידות חכמים", לפי עדותן, אבל הן אמריקאיות שעלו לארץ והביאו אתן משב רוח פמיניסטי שעליו צמחו. בארה"ב הן זכו לרקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה בבני-עקיבא, אבל כשהגיעו לארץ גילו שבשלוחות זה לא בדיוק כך. לסיוע הן זכו משלי פיקאר, אשת הרב אריאל שהיה רב בשלוחות. גם שלי באה מתפוצת אמריקה ויחד הן החלו בתהליך למידה. "בהתחלה למדנו עם שלי את מגילת אסתר כהכנה לקריאת המגילה לנשים על ידי נשים". היום יש להן קדר קבוע של עשר נשים לקריאת עשרת פרקי המגילה. זוהי להרגשתן חוויה פורימית תיאטרונית מדהימה כשכל אישה קוראת בטעמה ובסגנונה וכך הפכה הקריאה לאירוע מרכזי של החג ובהשתתפות נשים רבות. גם בשמחת תורה מתקיימת קריאת התורה של נשים ואף ריקודי נשים עם ספרי תורה. לבנות מצווה הן מקיימות תפילת מנחה בשבת, ובת-המצווה לומדת לקרוא את "ראשון" של השבת הבאה.
גם בשלוחות מציינות בנות שיחי שלולא 2-3 נשים "משוגעות לדבר", העניין היה גווע. הצעירות הרבה פחות נמשכות לזה ובקרב ציבור הגברים והנשים קיימת עדיין התנגדות לא קטנה. הצלחה נוספת שהן זוקפות לזכותן היא - כי מאז תחילת השינויים הגיעו כבר שני רבנים חדשים לשלוחות שקיבלו את המסורת הנהוגה בשלוחות, שהושגה על ידי הנשים.
בכפר עציון
אורית סומר מכפר עציון נמצאת עם משפחתה בשהות ממושכת בארה"ב, והיא ענתה לשאלותיי. פניתי לאורית כמי שהייתה מעורבת מאוד בניסיונות לשינוי בתחום הנשי-דתי בכפר עציון. בתשובתה היא אומרת: "איני חושבת שהתשובה לשאלת ההבדלים שהתגלו בין הקיבוצים השונים קשורה לקיומה של מסה קריטית של 'תלמידות חכמים'. לצערי, הזמן שהקדשתי בחיי ללימוד תורה הוא רחוק ממספק (אם יש דבר כזה, בכלל), ולעומתי יש בכפר עציון 'תלמידות חכמים' מובהקות יותר, שלדעתי לא מחשיבות את עצמן ב'אותה מפלגה' שלי בנושאים שאת שואלת עליהם.
מספר היבטים שאני כן מוצאת בהם עניין הם: קיומה או היעדרה של דמות שתייצג את השינוי, ותעמוד באתגרים שכרוכים בהיותה מייצגת את תהליכי שינוי; תכני השינוי והפעולות הממשיות; הנהגת השינוי.
אנסה לפרט: הדגש הראשון שהייתי מסמנת הוא קיומה של דמות שתייצג את השינוי, או לפחות את הכמיהה לשינוי, בתפקוד המעשי-תורני של נשים בחיים החברתיים והדתיים. אני חושבת שקיומה של דמות/יות שכזאת הוא הכרחי, ואליה ועליה יכולים התומכים והמתנגדים לייחס את כל המטענים הנוגעים לנושא הזה. אותה אישה הופכת להיות הכתובת הייצוגית ויכולתה להכיל את הציפיות כמו גם את ההתנגדויות, הוא צורך חיוני בתקופות של שינוי.
לשינוי יש סגולות פרדוקסאליות והוא נוגע בצרכים כפולים של אנשים: הצורך בהתחדשות לעומת הצורך ברציפות והמשך; חרדה מול תקווה; כמו כן, נחשפים פערים בין תפיסות ואינטרסים שונים שבשעת שגרה מתרגלים ומתעלמים מהם ואין להם בולטות חריפה כל כך; תקופה של שינוי מתאפיינת בפגיעות אישית חריפה ומעצימה דאגות; השינוי שמוצע מעורר כמעט תמיד געגועים לעולם הישן הבטוח והמוכר, ונוסטלגיה.
כל אלה ונוספות, הן חלק כמעט בלתי נמנע מתהליכי השינוי שאותו מבקשות חלק מהנשים ליצור. אני צופה שבמידה רבה הקהילות שבהן השינוי התרחש, הן הקהילות שבהן היו נשים שהצליחו לספוג ולהכיל את מרכזיותן בכל התהליכים שהתעוררו. מתוך הייצוג שלהן, מזדמנת לקהילה בדיקה עניינית יותר של תכני השינוי המתאימים לכל קהילה.
באופן אישי, מבלי לתכנן כך את הדברים מראש, אני חושבת שבכפר עציון ייצגתי עבור רבים את השינוי, אם כי לא לבדי. הקריאה בתורה בשמחת תורה וקריאת מגילה כבר מתקיימות בשנים האחרונות ללא תלות במוליכות השינוי, וזוהי עדות לכך שהמהלך הפך להיות שייך לגמרי לציבור הנשים והופקע מזהותו המוחלטת עם דמות מסוימת שמייצגת אותו.
מה הצליח להשתרש בכפר עציון כאפשרות דתית נשית חדשה?
§ קריאת 'מגילת אסתר' – כאן הקונצנזוס הרחב ביותר שבו התרחש השינוי. הוא אמנם נושא שקשיי הביצוע שלו כמעט ואינם הלכתיים, אבל הוא בהחלט כרוך בפתיחות מנטאלית לציבור הנשים כולו. היום, אחרי שצברנו כבר 7 שנות קריאה במגילה, קשה לזכור עד כמה הפעם הראשונה שנערכנו לה הייתה מרגשת. כל מי שלקחה אז על עצמה קריאת פרק, חוותה כניסה מפתיעה בעוצמתהּ לעולם הלא מוכר של קריאה בטעמים, קריאה בציבור, דגשים הלכתיים של הקריאה וכד'. ואכן יש לא מעט מבין הגרעין הראשוני של הקוראות במגילה שהפכו לבולטות גם בתחומים האחרים של תהליכי השינוי.
§ מקומן של נשים כמלמדות תורה בקהילה - אין לנו עדיין דורשות בבית הכנסת, אך יש ויש נשים שמלמדות תורה באירועים קהילתיים, ובימי עיון אפשר למצוא מושבים שבהן מלמדות נשים. גם הצטרפותם של זוגות צעירים לקהילה ובהם נשים שהן בעלות יכולת ללמד, וכן תהליכים חברתיים שהרחיבו את לימוד התורה ומספר 'תלמידות החכמים', הפכו את התופעה של נשים דורשות באירועים ציבוריים למקובלים יותר.
§ קריאת נשים בשמחת תורה – סביב הקריאה בשמחת תורה ישנה עדיין רגישות ציבורית. ישנו המעגל שהולך ומתרחב – מעגל של הקוראות בתורה והעולות לתורה. ישנו המעגל של נשים שמשתתפות במניין אך לא עולות לתורה, וישנו המעגל השלישי של נשים שלא מרגישות צורך בקריאת נשים ולא רוצות לקחת חלק בזה. המניין ממשיך ומתקיים, והוא חוויה מרגשת בכל שנה אבל התהליך עוד לא הסתיים. נפסקו למניין זה פסיקות הלכתיות על ידי רבה של כפר עציון ובהן הבקשה שלא לקרוא בבית המדרש והאיסור לברך את ברכות העלייה לתורה, ובמקומן לברך את ברכות התורה מתפילת שחרית. אולי השלב הזה של שינוי עוד לפנינו.
§ שנת בת-מצווה – באחת השנים הייתה תכנית חינוכית ענפה ומיוחדת שהוביל הצוות החינוכי של הכיתה, ושיאה היה בקבלת כיתת בנות המצווה אל קהילת הנשים בערב נשים שנערך לכבודן.
§ שינויים בבית הכנסת – התאמת המקום שיאפשר לנשים עם ילדים להיות חלק מהתפילה, דברי תורה על ידי נשים, מציאת דרך לציין אירועי בת-מצווה או הולדת בת בדרכים משמעותיות יותר ועוד – כל זה לא נכנס עדיין בשערי בית התפילה. בית הכנסת היה ועודנו הסמל המובהק והשמור ביותר של הקהילה הדתית, ונראה שהשינויים בהקשר זה הם עדיין בלתי נתפשים בציבורנו.
§ מפגשי ראש-חודש של נשים – אני מרגישה שבמפגשים אלה, מתקיים ,תחת קורת גג נשית לחלוטין – המתח בין הקבוצה שמבקשת לפתח את המפגשים הללו בהקשר דתי וליצור תרבות נשית דתית ייחודית ובין הקבוצה שרואה את ההתכנסות הזאת כמפגש חברתי-מגדרי יותר ולא דתי".
לסיכום מציינת אורית: "שינוי צריך מנהיגות. מנהיגות ייזום, ארגון, ניהול, תכנון, ייצוג ציבורי וכד'. אני חושבת שהמפתח להצלחה (החלקית לדעתי) של התהליך בכפר עציון היה האופן שבו הצלחנו להנהיג את הנושא; הטלטלה שהקהילה עברה, הצוות, שכלל נשים וגברים, שהוקם ושינה את הדינאמיקה של טעינות חברתית ודתית למהלך של לימוד ודיון ציבורי מבוקר, וקבלת החלטות משותפות.
גם מחירים היו: מדרג הפעילויות שהתממשו ולא התממשו, וגם בכך שהמהלך כולו הפך להיות פעולה שמותנית בהסכמה קהילתית-ציבורית רחבה, מבלי שעלתה על הפרק אפשרות שהציבור 'יסבול' צרכים של פרטים בתוכו שמבקשים להיות שונים, ואפילו חריגים".
ולסיכום שלי
ברצוני לומר שאחרי שעברתי בין חברותיי ושמעתי את דבריהן וחוויותיהן האישיות בתחום של חיפוש דרך ויצירת דרך, הבנתי שיש קריטריונים שעל מצעם יקומו ויתחוללו התרחשויות כאלו והם שונים מהנחת היסוד שהייתה לי. אוכל לומר שבשיחות שקיימתי, וסליחה, לא באופן מאוד מעמיק, הרגשתי קודם כל את החוויה המיוחדת שעוברות אותן נשים בהתחברות שלהן ליצור משהו שמדבר מתוכן, מהבטן. הן בעצמן עברו וממשיכות לעבור חוויה של התחברות אישית ביניהן ויחד הן מחוללות מהפכים קטנים ובקצב איטי מאוד, אבל בשטח בו הן פעילות קורים דברים.
השתכנעתי שכדי לחולל שינוי יש צורך בגרעין פעיל, אכפתי ו"משוגע לדבר". נכון שצריך את הביטחון להוביל אמירות ולהיות בקיאה במקורות היהודיים, אבל יותר מכול הבנתי שצריך שהנושא יהיה מאוד, מאוד חשוב לך ומאוד מאוד תרצי בו; שתרגישי שבית הכנסת הוא הבית שלך ושאת רוצה בתהליך שיקרה במקום הזה שהוא גם מאוד שלך. אני מקווה שתרמתי בכך ולו במעט לנשים היקרות שמחפשות ויוצרות דרך לשיתוף נשים כמוני המעוניינות בטקסים הדתיים שלנו.
בארות יצחק
|
