אליהו שנון מעיין בדברי חז"ל ומביא דוגמאות לאפליה מתקנת – היתכן?
הפמיניסטיות המודרניות נוטות לעיתים להאשים את מוסדות הדת באפליה נגד נשים (ובעצם הקיצוניות מאשימות את כל העולם כולו), אך בעיון בדברי חז"ל נמצא את ההיפך. אביא דוגמאות אחדות, המראות אפליה מתקנת לטובת האישה שהונהגה כבר בימי קדם, למרות שאין התורה שבכתב מחייבת זאת כלל. א' - סוטה התורה מכתיבה טכס קשה לאישה החשודה. אבל חז"ל הזהירו את האיש: 'ונקה האיש מעון, והאישה ההיא תשא את עונה' – בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקים את אשתו. אולם אם אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו (סוטה מז ע"ב), ומוסיפים שם שדי בעוון האיש עם פנויה. כלומר, חז"ל השוו את הבגידה של אשת איש לבגידה של בעלה עם פנויה, למרות שהתורה מחמירה לאין שעור אצל אשתו. מעבר לכך, יש לכך השלכה על חיי המשפחה: אם הבעל חושד באשתו והיא אומרת לו שיכול להשקות אותה, אם אז הוא לא יענה לקריאתה הוא בעצם מגלה לה שהוא עצמו לא היה נאמן לה. על ידי מנגנון זה חז"ל יצרו איום על כל איש נשוי שלא יבוא על פנויה. ב' - מצוות עשה שהזמן גרמן הפטור הגורף שניתן לאישה נשען בסך הכל על היקש תפילין לתלמוד תורה (קידושין לה ע"א). ונזקקו למצוַת ראיון כחלופה, כי הרי אין הכל סוברים כי תפילין אכן מצות עשה שהזמן גרמה. ומענין שחז"ל אף פטרו את האישה מדרבנן מאותן מצוות, שלא כמו העיוור שחויב מדרבנן. ג' - אמה עבריה אמנם כבר בתורה שבכתב יש הבדל גדול בין דין העבד העברי לאמה העבריה, אבל חז"ל עוד הוסיפו הבדלים נוספים לטובתה: הם אסרו את המכירה למי שאינו יכול לקדשה (הוא או בנו, קידושין יח ע"ב), אסרו על האב למכור את בתו לפני שמכר כסות מעל גבו, כופין את האב לפדותה, היא משתחררת בסימני בגרות, ויש סוברים שגם במות אביה. ד' - הכתובה מעבר לדרישות המוזכרות בתורה – שאר כסות ועונה – חייבו חז"ל את החתן גם להוקיר את האישה: יכבדה יותר מגופו, לרפא אותה אם חלתה, לפדותה משבי ועוד (יבמות סב ע"ב ועוד). ה' - חרם דרבנו גרשם אמנם התורה מתירה לקחת אישה שניה, והיה אפשר ללמוד מיעקב אבינו ומפרשת כי תצא שזאת אפילו נורמה מקובלת, אבל העז ר' גרשם לשנות סדרי עולם ולבער את את ה'צרות'. (ואני בעצמי למדתי רמז לאישה אחת מ'עזר כנגדו' – לשון יחיד).
דוגמאות נוספות לא חסרות בדברי חז"ל, אבל נשאיר את איסוף החומר לחוקרים.
