|
פרשיות עלומות
מתש"ח עד תשס"ח
כתבה שביעית
פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים
מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה
קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע הסרבנית
קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם
בשנת השישים למדינה נעלה יחד עם נחום ברוכי
איש בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי
כמה מן הפרשיות העלומות הללו
והחודש – 60 שנה לקרב הקשה
של אנשי בארות יצחק - שבנגב
סופות בנגב
ח' תמוז, יום הקרב על בארות יצחק
נחום ברוכי
"בכל שנה ביום ח' בתמוז מתכנסים חברי בארות יצחק ומזכירים
את חבריהם שנפלו בקרב על בארות יצחק בנגב בשנת תש"ח"
נחום ברוכי מספר על התיישבות בנגב, על פינוי נשים וילדים
על חיי שגרה של מלחמה ועל הקרב האחרון
לפני שישים שנה
עוטף עזה
בכל שנה ביום ח' בתמוז מתכנסים חברי בארות יצחק ומזכירים את חבריהם שנפלו בקרב על בארות יצחק בנגב בשנת תש"ח. השנה, במלאת לקרב שישים שנה יציינו את המאורע בסדרה של פעילויות שיקיפו את חברי הקבוצה לדורותיה, אנשי יישובי הנגב (עוטף עזה) ועוד רבים.
קבוצת בארות יצחק נוסדה בשנת תרצ"ה (1935) על ידי עולים מגרמניה וצ'כיה, שנשלחו על ידי רודגס, אם הקיבוץ הדתי, לפרדס חנה כפלוגת עבודה. החלוצים קראו לקבוצתם 'רמת השומרון' והכשירו את עצמם להתיישבות. אחרי שמונה שנים, בחורף תש"ג, התיישבה הקבוצה בנקודה היהודית הקדמית, הסמוכה לעזה. שנתיים התנהלו חיי הקבוצה בשני מחנות עד שהסתיימה בניית הנקודה וכולם עברו ליישוב החדש, שנקרא מאותה עת בארות יצחק. שלוש השנים הבאות (תש"ה – תש"ח) היו תקופת הזוהר בחיי הקבוצה, בה גדלה, נבנתה, קלטה עולים וזכתה ליוקרה רבה בקרב המתיישבים בנגב. בשנת תש"ח התגוררו בבארות יצחק 230 נפש, בהם כשבעים ילדים.
מלחמת העצמאות
הפינוי
כמו בכל יישובי הנגב כך גם בבארות יצחק, החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עברו בהפרעות לתחבורה ובפגיעות בקווי המים. בחודשים אלה החמיר מצב הביטחון והורע המצב הכלכלי בשל הניתוק מהעורף ושיבוש מערכות החיים היום יומיות. הקרב על הנקודה עצמה החל ביום הכרזת המדינה, ד' אייר, 14 במאי, בצהרים, בהפגזה שנמשכה ארבעה שבועות ברציפות. כבר בשעות הראשונות נשרפו כל האוהלים והצריפים, נהרסו בתים, נפגע מגדל המים ונהרגה חברה. היום הבא עבר על הקבוצה, גברים נשים וטף, בצפיפות רבה, בתוך מעט המקלטים שנחפרו בידיים עד אותה עת. שמעון פורשר, המא"ז, תאר את תחושתו באותו היום במילים אלו: "אותה שבת... מה שהעסיק אותי הכי הרבה היה מתי כבר יוציאו את הנשים והילדים, כי זה היה הפחד. אנחנו כבר ידענו את מה שקרה בכפר עציון...". בערב הודיעה בארות יצחק למפקדת המרחב שאין במקום מים ודרשה פינוי מיידי של האמהות והילדים. ההפגזה הפתיעה את מפקדת החזית, שעדיין החזיקה בדעה שנוכחות הילדים בקבוצות מחזקת את עמידת הלוחמים ולא הביאה בחשבון אפשרות של הפגזות, הפצצות כבדות או אפשרות של נפילה בשבי. ואמנם, ההלם הביא להוראת פינוי מיידית, אולם מאחר ששלטה עדיין התפיסה שלא לפנות אוכלוסיה מיישובים, נימקו זאת ב'חוסר מים'. "קבלנו פקודה להוציא ילדים ומטפלות... ואז החלטנו, עקיבא ואני, שלא תישאר פה אף אמא של ילדים, לא צריכים להיות יתומים מאב ואם..." (עקיבא אנגלנדר היה סגן המא"ז). במוצאי שבת הגיעו משוריינים עד סמוך לשער המשק. רעש המנועים משך מטח פגזים, והמפונים יצאו תחת אש אל השיירה שהובילה אותם אל העורף. אחרי שבועיים של טלטולים ותחנות ביניים הגיעו שבעים הילדים וחמישים החברות לתל אביב, שם הועמד לרשותם בניין בית הספר תלפיות, בו השתכנו בצפיפות רבה, כעשרים איש בכל כיתת לימוד, בחוסר ציוד אלמנטרי. כפי שקרה אצל מפוני גוש עציון, כך גם בקרב 'פליטי' בארות יצחק; קבוצה של 150 ילדים ואמהות התגוררה בתנאים ירודים, מנותקת מן האבות, ובמצב של מתח וחרדה לשלומם.
שגרת מלחמה
שמונים החברים והחברות שנשארו בבית, הפסיקו כל עבודה משקית ופעילות משותפת, חולקו לצוותי עמדות וכל צוות חפר ובנה את עמדתו והתגורר בה. יש להדגיש שלא הייתה בבארות יצחק כל תגבורת חיצונית, אפילו לא טרנצ'ר (מחפר) לחפירת תעלות קשר. עד מהרה נלמדה שיגרת ההפגזות ולפיה התארגנו החיים: ביום - שינה במחפורות, ובלילה חפירת תעלות קשר ובניית בונקרים, כאשר בכל גזרה ניצב צופה מתריע על 'יציאת' הפגז, וכולם ידעו שחייבים לתפוס מחסה תוך 13 שניות. מנחם קסטנבאום (ערמון) שהיה האחראי על בניית הביצורים, תיאר את 'חיי החפרפרות' כך:
"מצב אנשי העמדות היה קשה ביותר... התגוררו בצפיפות יומם ולילה, במקלטים אישיים ובתעלות. המקלטים היו, בגלל חוסר בזמן ובחומר, לא יותר רחבים מאשר חמישים ס"מ לאיש. שם שכבו שעות רבות כסרדינים, בלי יכולת לזוז... ללכת לבית שימוש הייתה שאלה של חיים ומוות. למזלנו, עפו בתי השימוש מהדף הפגזים המתפוצצים ובעל כורחנו השתמשנו בתעלות צדדיות. גם מים לא היו. מספל אחד עד שניים ליום לצורכי שתייה... את ההשפעה הפסיכולוגית של עשרים איש, בלתי רחוצים במקלט אחד... לא יקשה לתאר".
בחודש הראשון קיימו שני הצדדים פעילות קרבית מגוונת. המצרים פטרלו בדרכים סביב בארות יצחק, הניחו מוקשים, פוצצו את הבאר - מקור המים העיקרי של המשק, ואף תקפו באש את הנקודה עצמה. לעומתם, יצאו חברי המשק לפשיטות ליליות, הניחו מוקשים ובצעו פיגועים בקווי התחבורה של האויב.
בשני ביוני תקף ישירות כוח דו פלוגתי מצרי משולב - חיל רגלים ושריון בחיפוי ארטילרי את בארות יצחק, הגיע עד סמוך לגדר, אך נהדף באש המגינים והסתפק בהריסה חוזרת של בית הבאר. ההפגזות הנמשכות, תנאי החיים, הגעגועים והפחד, נתנו את אותותיהם. במכתב לדבורה אשתו סיפר עקיבא אנגלנדר את שעובר עליו:
"את המכתב החביב שלכם קיבלתי והוא גרם לי להרבה שמחה ואושר. רק איבדתי כמה דמעות מרוב שמחה שאת מחזיקה את עצמך כל כך יפה.... הרוב פה לגמרי מיואשים... אני יודע רק דבר אחד – ככה זה לא יכול להימשך ... במילה אחת: נצטרך להתחיל הכול מחדש. אנחנו כה מודים לה' שאנחנו חיים. אם תהיה הפסקה, אולי נוכל לבוא אליכם... עכשיו כבר אין לי יותר סבלנות, הידיים שלי רועדות..."
מוסדות הקיבוץ הדתי, שעוד לא הספיקו לעכל את לקחי אסון כפר עציון, דנו בצנעה בדילמה הנוראה, האם יש הצדקה לדרוש מחברים מבוגרים, בעלי משפחות, להישאר במקום הסכנה המוחשית כל כך. את זיכרונם של חברי כפר עציון שנשארו במקומם ונרצחו אחרי שנכנעו אי אפשר היה לשכוח. המוסדות דנו, אך לא הגיעו להחלטה.
ביום 11 ביוני הוכרזה הפוגה בקרבות לארבעה שבועות. בימים הבאים ביקרו בנגב גורמי התיישבות שונים. וזו התמונה שעולה מדיווחיהם:
"בבארות יצחק אין כל פעילות משקית, הלול בחיסול, מהרפת - 14 ראש נהרגו, 36 פונו לרוחמה... לא קצרו תבואה... מחסני הדלק נפגעו, הטרקטורים נפגעו כולם, מכוניות משא אחת נהרסה ואחת זקוקה לתיקון. מכון המים נהרס... האנשים עובדים בביצורים בלבד... מצב האספקה לא בסדר... אוכלים תפוחי אדמה ותרנגולות ('הפגזים והשוחט מתחרים ביניהם מי יחסל ראשון את הלול') מצב ההלבשה רע. אין שיכון וגרים במקלטים..."
מבחינה צבאית נוצלה ההפוגה היטב. הבטלה והפחד דרבנו את המגינים למעשים. הביצורים חוזקו, תוך שימוש בחומרים שפורקו מהבתים. החורבות עצמן בוצרו והפכו לעמדות הגנה מעולות. התקבל נשק רב וכמעט כל חבר קיבל רובה. מגדל המים תוקן ומולא מים (דבר שהתברר בדיעבד כטעות פטאלית). בעוד המשק נערך לקרב, נראה היה כאילו השכנים הערבים ניסו לקיים שיגרה, כאשר אלפי פלחים ניצלו את ההפוגה ופשטו על שדותיהם על מנת להספיק לקצור את התבואות לפני חידוש הלחימה. כאילו רצו להפגין שהמלחמה היא עניינו של הצבא המצרי ולא שלהם. ואמנם ניתן להבחין בעובדה, שלא התקיים שיתוף פעולה בין המצרים לאוכלוסיה האזרחית, בשונה מגוש עציון, בו לחמו ערביי האזור כתף אל כתף עם הלגיון הערבי.
קרב ח' בתמוז
בח' תמוז, 15 ביולי, פרץ הקרב הגדול. לפנות בוקר נשמע רעש הרכבים ועם אור ראשון נפתחה הפגזה שכמוה עוד לא הייתה. מטוסים חגו מעל והטילו פצצות ומה שלא חרב עד כה נהרס כעת. בשעה 7.30 הופיע כוח מצרי ליד הגדרות באגף הדרומי של הנקודה. אנשי העמדה הקרובה פתחו באש מקלע והאויב נסוג. שעתיים אחר כך היה הקיבוץ מוקף בכוחות שריון ורגלים משלושה כיוונים, כשכולם מתקדמים תוך ירי אש תופת. בשעה 9.30 נפגע מגדל המים, וכל התעלות והמקלטים הסמוכים לו במרכז הקבוץ הוצפו. הקשר אל העמדות נותק עקב הרטבות חוטי הטלפון, ומשעה זו, איבד המטה את השליטה בכוחות וכל עמדה נלחמה על נפשה. בשעה 10.20 הצליחו המצרים להשמיד עמדה בגזרה המערבית ולהבקיע דרכה בקרב פנים אל פנים עד מרכז המחנה, תוך שהם משתלטים על כמה מבתי המשק. הידיעה הגיעה למקלט המטה באמצעות רץ והמא"ז וסגנו יצאו לברר את המצב וגילו את המצרים בבית הילדים ובתעלות שסביבו, מרחק שלושים מטר מהמטה. הם הצטיידו ברימונים ויצאו לבלום את האויב באמצעותם. חברים נוספים הצטרפו לזורקי הרימונים והמצרים נעצרו. בפעולה זו נפצעו המא"ז שמעון וסגנו עקיבא והורדו למקלט (עקיבא מת מפצעיו). דוב שנצר (נצר), קיבל את הפיקוד והורה לכל אנשי העמדות להתכנס במעגל מצומצם סביב המטה ולעמוד על נפשם. שמחה שטרסבורגר יצאה לעמדות להעביר להם את ההוראה, ואברהמל גרוס הצלף פיצח 11 ראשי מצרים. ברשימה קצרה זו לא ניתן כמובן לתאר את כל הסיפורים שלא לדבר על הצ'יזבטים.
באותן שעות נותק הקשר עם העורף. מפקדת חטיבת הנגב קיבלה מברק: 'המצרים בתוך המחנה' ובו בזמן, יחידת ההאזנה קלטה תשדורת מצרית המברכת את המנצחים, ולפיכך הבינה שהקרב תם. תגבורת יצאה לדרך, אך מטוסי האויב פיזרו אותה לכל עבר. בינתיים, החברים בתוך המחנה המשיכו ללחוץ על האויב שבפעוטון והצליחו לחסל אותו ברימונים ובצליפות. לפנות ערב נערכו המצרים להסתערות נוספת, אולי אחרונה, לחיסול המגינים העקשנים, אבל אז כבר הגיעה פלוגת תותחי 65 מ"מ, 'נפוליונצ'יקים' צה"ליים, והצליחה לפגוע בכוח המצרי הנערך, ולהניס אותו לעבר בסיסיו בעזה.
הניצחון היה עצום. המצרים הותירו בתוך בארות יצחק 47 גוויות וכמספר הזה בשדות שמסביב ועוד כמאה פצועים. לעת ערב הגיעה התגבורת וקבלה את האחריות לאבטחת הנקודה ואז התבררה התמונה העגומה. 17 הרוגים, 15 פצועים והמקום עיי חורבות; ההפגזה נמשכת והצבא המצרי ערוך במרחק 800 מ' מהנקודה. הפצועים פונו וגוויות החברים נאספו ונקברו למחרת ליד לגדר.
ההחלטה לעזוב את בארות יצחק בנגב
שלושה ימים אחרי הקרב נכנסה לתקפה הפוגה במערכה. צה"ל עזב את הנקודה והותיר רק כמה חיילים לסיוע באבטחה. במקום נותרו כחמישים חברים וחברות כשירים לפעילות. צחנת הפגרים מלאה את האוויר וחלפו ימים עד שמשקיפי האו"מ הסדירו את פינויים בידי חיילים מצריים.
ארבעה ימים אחרי הקרב, התייצבו נציגי בארות יצחק בישיבת המזמו"ר בתל אביב. הם סיפרו על הקרב ותארו את מצב הקבוצה לאחריו: אלמנות, יתומים ונכים, המחנה הרוס עד היסוד והמשק ללא תקנה. בסיכום העלו את הדרישה להוציא מיד את בעלי המשפחות המבוגרים מן המקום, שבו היה אסור שיימצאו מלכתחילה. משתתפי הישיבה זכרו את הדיון שהתקיים לפני כמה שבועות באותה שאלה וגם את זה שלפני חצי שנה כאשר התמודדו עם אותה סוגיה בכפר עציון. כעת, לאחר שהמלחמה הכתה בתנועה פעמיים, באו חברי בארות יצחק והזהירו בפירוש: 'יש לבוא לידי החלטה עכשיו כדי לא לאחר את המועד שנית'. בכל זאת היו שהקשו באשר להשלכות הציבוריות והתנועתיות שעלולות להיות לפינוי יישוב בעת מלחמה. אולם מצד שני הבינו כי 'מי שהוכה על השוק חייב לשמור על הירך' (דברי חנוך אחימן). הוחלט להיענות לדרישה ולהוציא את בעלי המשפחות ולשלוח לבארות יצחק את קבוצת העולים אחדות, שישבה באותה עת בראשון לציון והמתינה לתורה להתיישבות. קבוצת אחדות גויסה לצבא, ירדה לנגב והחליפה את חברי בארות יצחק, אולם אחרי שנה נתבקשה על ידי הקיבוץ הדתי לעזוב את בארות יצחק ולהצטרף לשרידי כפר עציון כדי להקים את ניר עציון. נותר רק מגדל המים הבודד במדבר, אך זה כבר נושא לפרק אחר.
בארות יצחק
|
|
