|
עמוד ראשון - בכל דור
ג'יין סימון
" ככל שהתקרב החג, אזורי החמץ קטנו בהרבה במטבח שלנו
אבא שלי, שלא וויתר על הטוסט של הבוקר, גורש לתחום מאוד מצומצם
מחשש שמא פירורי הלחם הקלוי יתערבבו בטעות עם המקומות הכשרים"
החל מראש חודש ניסן, ג'ין סימון נזכרת בפסח של ילדותה
"פסח!" לוחשת לי אחותי בטלפון. מראש חודש ניסן היא מתחילה להתקשר אלי כמה פעמים בשבוע, אומרת את "המילה" וטורקת. אני מחכה להטרדה הטלפונית שלה בכל שנה, אני יודעת במה מדובר; כך הייתה אמי ז"ל לוחשת לעצמה "פסח" שוב ושוב, תוך כדי ההכנות הרבות לחג. הלחישות האלו היו מעין מנטרה, התכוונות לכל היעדים שהציבה לעצמה. אמי הייתה הרצינית במשפחה המסורתית שלנו. היא זאת שהייתה מקפידה להכשיר את ביתנו כדת וכדין בדרך שלא הייתה מביישת כל אישה חרדית. היה קשה לאהוב את אמא שלי בתקופה הזו, היא הייתה כל כך חדת מטרה שאי אפשר היה לדבר אתה בלי שהיא תמצא לך איזה פרויקט לפסח שלא בדיוק ששת לעשות. אבא שלי ז"ל היה לגמרי לצידה, על אף שהוא בעצמו גדל בבית חילוני. ככל שהתקרב החג, אזורי החמץ קטנו בהרבה במטבח שלנו. אבא שלי, שלא וויתר על הטוסט של הבוקר, גורש לתחום מאוד מצומצם, מחשש שמא פירורי הלחם הקלוי יתערבבו בטעות עם המקומות הכשרים. כשהייתי מתקשרת אליו בימים האלו הוא היה עונה בקול דקיק שנשמע כאילו נפל לאיזה בור עמוק: "אני נמצא בפינת החמץ!". דמיינתי אותו יושב כפוף בכסאו, הטוסטר מונח על הסולם הקטן לפניו במקום השולחן שכבר היה כשר והוא ממשיך בשלו בממלכת הטוסטים עד הדקה האחרונה.
* * *
ליל הסדר היה טעון במיוחד בעיקר בגלל השוני במשפחות שלנו. שני לילות סדר חגגנו בחו"ל, מה שהגביר את הסיכויים לדרמות משפחתיות. הדודה מצד אבא הייתה מארחת אותנו בלילה הראשון והדוד שלי אהב מאוד לבדוק את הבציר החדש בערב זה. ליל הסדר בביתם היה דומה יותר לסעודת פורים והשמחה הייתה גדולה. אחרי הכוס השנייה היינו מבושמים מאוד. בשלב של האפיקומן, הורשינו לקרוע את הסלון לגזרים בחיפוש אחרי האוצר. אהבתי את הגישה הליברלית שהייתה שונה מאוד מהחוקים של הבית שלי. בדרך הביתה, אם היה חם, אבא שלי היה פותח את הגג של ה"לה מנס פונטיאק" שלו, ואני והאחים שלי היינו שרים "חד גדיא" בקולי קולות. אמא ישבה ליד אבא, שותקת וכעוסה על מה שקרה ולא קרה בבית של דודה סאלי.
למחרת, בליל הסדר השני, בבית דודתי מצד אמי, האווירה הייתה פראית לא פחות. חמשת בני הדודים שלי התאפיינו במרץ רב ואת רוב הערב בילו הדודים שלי בצעקות, בניסיון להחזיר אותם לשולחן. אנחנו, שהתחנכנו שאסור לעזוב את השולחן באמצע האוכל הסתכלנו בקנאה בבני הדודים המשוטטים שלנו. היה איזשהו רגע בערב, כשראינו שאמא שלי עסוקה מדיי בלהתרגז ואבא שלי עסוק מאוד בלפייס אותה, פרשנו גם אנחנו ויצאנו לשחק בייסבול בחוץ. בדרך הביתה, מזיעים ומרוצים מהניצחונות שלנו על בני הדודים, שרנו את "אדיר הוא" בקצב ג'ז. אמא שלי, מבואסת לחלוטין, הכריזה באחת השנים: "הגיעו מים עד נפש", והודיעה שהיא לא תעשה שוב את ליל הסדר בבית של אחרים. "גמרנו. מעתה חוגגים את ליל הסדר בבית שלנו".
* * *
מאז, אמא שלי התחילה לחשוב על פסח בצורה חדשה. היא רצתה להפוך את ליל הסדר לאירוע אחר ממה שהיה עד כה במשפחתנו. כדי לערוך את השינוי היא הייתה אוספת רעיונות תוך כדי קריאה במקורות אותם אהבה לחלוק אתנו תוך שהיא מאריכה בהסברים. היא הייתה עסוקה בהכנת הצדדים הרוחניים של החג באותו להט שבו הייתה מכינה את הצדדים החומריים. התוצאה של כל העיונים האלו הייתה שאווירת ליל הסדר בבית שלנו הייתה דומה לזו של בית הספר. כולנו, בני הבית והאורחים, לא מצאנו את עצמנו. כולנו הרגשנו שאמא שלי מגזימה ברצון שלה לכפות משמעות לחג בדרך שלא מדברת לאף אחד. הכי קשה היה שמרוב משמעות השמחה הייתה נעלמת. מטעמי כבוד, יכולנו, צאצאיה, להפגין סולידאריות ולהביע התעניינות מדומה, אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. לעומת זאת אבא שלי, התומך האולטימטיבי, ניסה לענות על כל שאלותיה אפילו שלא היה לו מושג על מה הוא מדבר. זאת הייתה אהבה!
* * *
הורי, לצערי, נפטרו צעירים ולא זכיתי לארח אותם בליל הסדר. הורי גם לא הספיקו לראות את ההכנות שלי לפסח בביתי. אישי טוען שהכי חשוב לנקות את המטבח ובשנים אחרונות, שלושים ושש שעות לפני כניסת החג אנחנו מסתערים על המטבחון שלנו ומנקים ביסודיות את כל שני המטרים שלו. אני מאד אוהבת לארח בביתי בליל הסדר ושמתי לב שהאווירה היא שילוב מעניין של כל הדורות. אני מודה שאני עדיין סופרת את העמודים בהגדה ל"צפון" ואני עדיין אוהבת כשיש הרבה יין על השולחן. אני שמחה שחלק מהילדים שלי אוהבים להכין דרשות ואני אוהבת להקשיב להם אם הם מגיעים לנקודה המרכזית מהר. הייתי רוצה שיהיה מותר להפוך את הבית שלי בחיפוש אחרי האפיקומן אבל בעלי, שיחיה, החליט שבגלל שהילדים גדלו לא מחפשים יותר. אני החלטתי, שכאשר הנכדים יתרבו ויגדלו אחזיר את המנהג הזה בעצמי ויהי מה. אני מאוד אוהבת את השירים בסוף הסדר ופעם אפילו עשינו מופע רוק לסיפור של משה בתיבה.
"פסח", אני לוחשת לעצמי... "פסח, פסח, פסח"... איזה חג!
סעד
תמונה: תמנע בינימוב אש
|
|
