|
סיפורים מתחפשים
ריבה פריד
"יש לי סיפור", כך מתחיל הערב
הקהל רואה איך הסיפור מקבל חיים חדשים, קורם עור וגידים
ריבה פריד, שחקנית בתיאטרון פלייבק, על סיפורים שרוצים לצאת מהמגירה
על אופנוע דוהר
ישבנו במועדון באחד מקיבוצי עמק בית שאן. קבוצת שחקנים, שחקני תיאטרון הפלייבק "מגירות", לבושה כולה בשחור. מולנו הקהל.
אצבע הורמה. "יש לי סיפור", אמרה אישה מהקהל. לאט לאט קמה ממקומה - קטנה, כפופה, אוחזת מקל בידה - פניה מאירות.
בכסא שהוכן מראש מול הקהל, ליד יעל, הבמאית, התיישבה לאט והחלה לספר בצורה רהוטה וקולחת:
"תמיד חלמתי על נסיעה באופנוע... אני זוכרת את אותו היום... אולם החתונות היה מלא, זו הייתה חתונתו של נכדי. לפתע כבו האורות. לא הספקתי לחשוב יותר מדיי כשפתאום הרגשתי שתי ידיים אוחזות בי. שמעתי את קולו של החתן קורא לי לבוא. הוא אחז בידי והוליך אותי לאט אל מאחורי הקלעים. 'תעלי על האופנוע', הוא אמר לי, לסבתא שלו בת ה-86. לא הספקתי לחשוב והוא כבר אחז בי והעלה אותי. אחר כך קפץ והתיישב לפני, המנוע הרעיש, האורות נדלקו ושנינו נכנסנו בנסיעה איטית ומלכותית לאולם החתונות לקול תשואות הקהל. נפנפתי לכולם כמו המלכה האם. זה היה הרגע המאושר בחיי. הנכד שלי הגשים לסבתא שלו חלום. ועוד איך שהגשים".
הקהל היה מרותק. גם אנחנו, השחקנים.
יעל הבמאית הודתה לה על הסיפור וביקשה ממנה לבחור משורת השחקנים מישהו שישחק את הדמות שלה. היא בחרה אותי.
"יש לך שם לסיפור שלך?", שאלה יעל. היא בחרה בכותרת: "החלום שהתגשם".
באותו הרגע אנחנו, השחקנים, קמנו מן הכיסאות ונעמדנו בשתי פינות השטח שהוקצה להצגה.
לא היינו שם. באותה חתונה.
כל אחד מהשחקנים נראה חושב,מהרהר לעצמו. מנסה לדמיין את הרגע.
הקהל דרוך. שקט.
גם אני מנסה לחשוב. על מה בעצם הסיפור? על הגאווה בנכד שרוצה, בניגוד לכל מגבלה, להגשים חלום לסבתא שלו ביום הכי חשוב בחייו? או דווקא הדגש בסיפור הוא על זה שהגיל לא קובע ועל המשמעות העמוקה של "לרכוב על אופנוע בגיל 86"?
דקה של דממה עוברת ואנחנו יוצאים אל הבמה, מלבישים את הסיפור בתחפושת חדשה. התחפושת שלנו. המשמעות שאנחנו יצקנו לתוכו. מדי פעם, אני שולחת מבט אל האישה. היא נראית נרגשת. אחד השחקנים מדבר אלי- אליה. מדבר בכבדות, כמו שאופנוע בעל נפח מנוע גדול היה מדבר לו ניתנה לו הזכות. הוא מספר לי- לה שהיה שווה להיות אופנוע כל השנים האלה רק כדי להגיע אתה לרגע הזה...
היא חווה מחדש את הרגע. רואה את הסיפור שלה מקבל חיים חדשים.
המופע מסתיים. היא מודה לנו, נרגשת ולאט לאט חוזרת למקומה.
אחריה מורמות עוד ועוד אצבעות. עוד סיפורים שרוצים לצאת מהמגירה.
פלייבק
הכל התחיל כשיום אחד ניגש אלי חבר טוב וסיפר שהיה במופע תיאטרלי מיוחד שנקרא "תיאטרון פלייבק" (על ה"פלייבק" - ראו מסגרת), ושזה נראה לו "תפור עלי". שמעתי פרטים, התלהבתי ממש, אבל ידעתי שאין סיכוי. כל הדברים מהסוג הזה קורים רק במרכז. לא עבר שבוע והטלפון מצלצל. על הקו במאית שאני מכירה מהעבר. "אני רוצה להקים פה בעמק תיאטרון מיוחד, תיאטרון פלייבק. התיאטרון הזה הוא...", "כן! כן! אני רוצה! בטח שאבוא!!!", אני מתפרצת.
מאז עברו 6 שנים בהן, מדי שבוע, מתכנסת לה חבורה מגוונת, גברים ונשים מקיבוצי עמק המעיינות ועמק יזרעאל; חילונים ודתיים, במגוון גילאים, מגוון מקצועות ודעות, לחזרות שהן כעין הכנות לקראת המופעים.
הופענו כבר במקומות שונים בארץ ומול אוכלוסיות שונות ולכל מופע, שהוא חד פעמי, יש את הייחוד שלו. אני רוצה בהזדמנות זו לציין בגאווה מופע שקיימנו בקיבוץ לביא מול ותיקי הקיבוץ. לא רק בגלל הסיפורים עצמם, שהיו מדהימים ומיוחדים, אלא בעיקר משום היחס המדהים שגילו הוותיקים האחד כלפי השני והעידוד החם שזכו לו מספרי הסיפורים מצד חבריהם. כיוון שזכיתי להופיע גם בפני ותיקים בקיבוצים אחרים אני יודעת שזה לא מובן מאליו ואני שמחה לומר, בלי כל ציניות, שהייתי ממש גאה באותו ערב להיות שייכת אתם לאותה תנועה. אני מרגישה שההתחברות שלי לצורך של אנשים לחוות מחדש את מה שקרה להם והיכולת שלי ושל הקבוצה להלביש את הסיפור בפרשנות חדשה הוא אתגר גדול ומספק מאוד. הקבוצה שלנו, "מגירות", היא אחת מיני רבות הפועלות בארץ ובעולם והיא כוללת את הבמאית, המוזיקאי, ו-9 שחקנים, מהם שלושה שהצטרפו בשנה האחרונה.
המשותף לכל הקבוצות הוא הבסיס העקרוני של תבנית האירוע - הקהל מספר סיפורים, השחקנים "משקפים" לו את הסיפור. כל קבוצה פיתחה לעצמה את הסגנון שלה. אנחנו, חברי "מגירות", "אדוקים" מאוד בעניין של מעבר מיידי מהסיפור אל המופע ללא שום דיבור ותאום כלשהו בין השחקנים. יושב לו המספר בצד וצופה בסיפור שלו מואר מזווית חדשה; לובש צורה של אגדה, מקבל זריקת צבע מעולם הדימויים. הוא יושב מרותק. לפעמים דומע מבכי, לעיתים מתפוצץ מצחוק ולפעמים אומר שפספסנו את הפואנטה ומבקש, ואף מקבל, תיקון. בו במקום.
ישנן קבוצות שעורכות התייעצות קצרה מול הקהל, וקבוצה אחרת מתחילה את המופע עם נציגים מן השחקנים, בזמן ששאר השחקנים יוצאים להתייעצות אל מאחורי הקלעים.
כל סיפור - עולם
"הגעתי לארץ, ונשלחתי לקיבוץ ניר דוד", מספרת ותיקה מן העמק, שהגיעה לארץ לאחר שעברה את זוועות המחנות. "הנהג עצר את האוטובוס ליד שער הקיבוץ ואמר לי שאני צריכה לרדת". היא ירדה, הביטה רגע אחד סביבה ונחרדה חרדה גדולה!!! "גדר תיל, מגדלי שמירה... הנה, שוב, הסיוט חוזר על עצמו". היא בכתה וברחה. במשך כמה ימים ישבה מחוץ לשער, בחום ובצמא וסירבה להיכנס. לאחר עוד כמה ימים בהם שהתה במאהל בדואי סמוך ונשלחו שליחים להרגיעה, הסכימה להיכנס לשערי הקיבוץ... "מאז אני כאן". הדמעות שלה ושל הקהל הן מחיאות הכפיים הרמות בהן זכינו.
סל הסיפורים שאספנו במשך 6 שנים בהן אנו מופיעים הוא גדול ומגוון. סיפורים מצחיקים, עצובים, מפחידים, ושמחים. סיפור ארוך ומפותל, סיפור קשה לעיכול או סתם מקרה קטן שקרה היום בבוקר.
כל סיפור הוא עולם בפני עצמו. מתנה שניתנת לנו כדי שנאחז בה בזהירות ובמקצועיות ונלביש אותה בתחפושות חדשות.
מעלה גלבוע
|
|
