|
עיר לא נעזבה
בין עצב החורבן
"על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון;
על-ערבים בתוכה תלינו כינורותינו;
כי שם שאלונו שובינו דברי-שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון;
איך נשיר את-שיר-ה' על אדמת נכר;
אם-אשכחך ירושלים תשכח ימיני;
תדבק-לשוני לחכי אם-לא אזכרכי
אם-לא אעלה את-ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז);
לכיסופי הגאולה
"לא-יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא-יאמר עוד שממה
כי לך יקרא חפצי-בה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל;
...עברו עברו בשערים פנו דרך העם
סולו סולו המסילה סקלו מאבן הרימו נס על עמים;
...אמרו לבת-ציון הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו;
וקראו להם עם-הקודש גאולי ה'
ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה" (ישעיהו סב);
"שרוצה לבוא לארץ ישראל
צריך לילך גם רגלי" (ליקוטי מהר"ן)
נילי בן ארי
"לבי במזרח ואנכי בסוף מערב
איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?
איכה אשלם נדרי ואסרי
בעוד ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?
יקל בעיני עזב כל טוב ספרד
כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר" ("לבי במזרח", רבי יהודה הלוי).
שירו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררי ימי הביניים בספרד, הוא שיר מוכר ביותר כשיר כיסופים עזים לארץ ישראל, ורבים השתמשו במובאות משיר זה כדי לבטא את כמיהתם לציון. השיר בנוי על ציר הקטבים והניגודים בין: מזרח למערב - המבטא קושי ומרחק גאוגרפי, אדום וערב - המבטא קושי מדיני, פוליטי, כל טוב ספרד, לעומת עפרות דביר נחרב המבטא קושי אישי.
ציר הניגודים מזרח-מערב, כמבטא מציאות בלתי נתפסת, מופיע במסכת ראש השנה פרק ב' משנה ח', כעדות שלא התקבלה על דעתו של רבי יוחנן בן נורי:
"מעשה שבאו שניים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל..."
שלוש שנים לפני נפילתו כתב שלמה שכטר הי"ד, חבר טירת צבי שנפל בט"ז ניסן תש"ג 21.4.43 בעת שמירה בשדות בהגנה על טירת צבי, מכתב להוריו. במכתבו מצטט שלמה את כמיהת המשורר לציון, ואת אושרו שלו כמגשים געגועיו של ריה"ל (רבי יהודה הלוי):
"ב"ה, "שלח-לך", שנת ת"ש
לכבוד הורי היקרים, הנאמנים והחביבים
ואל כבוד אחי חנוך, משה, חוה, צבי
כולנו יקוים בנו 'לא תאונה אלינו כל רע, כי מלאכיו יצוה לשמור עלינו בכל דרכינו'.
אני - ב"ה, בריא ולומד ועובד ומאושר בחיים כאן. אבל - יהודה הלוי ז"ל אמר 'אני במערב ולבי במזרח', ואני - ב"ה, במזרח - ולבי, אוי לבי, דווי ומיצר על צרות אחינו בני ישראל. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומשעבוד לגאולה בזמן קרוב.
כתבתי, במענה על הגלויה שלכם גלויה, מכתב, ועכשיו הגלויה הזו. אני מקבל מאברהם בכל פעם דואר. המצב בארץ שקט גמור. אני מבקש מכם, ח"ו, לא להפסיק את קשר המכתבים, אלא להתאמץ ותמיד לכתוב!
אני למדתי משניות 'פאה' עם פירוש הרמב"ם, ועכשיו אני לומד ברמב"ם הלכות מתנות-עניים. בחג-השבועות היה בשבילנו חג-מתן-תורה, שסיימנו את מסכת-סוכה, והתחלנו מסכת ראש-השנה. וגם חג-הביכורים. קישטו את בית-הכנסת בכל הצמחים והעצים הנמצאים במשקנו, וביום ערכנו הבאת-ביכורים, ושרנו ורקדנו, והילדים … חבושים לראשם עטרות פרחים.
היבול שלנו הגיע למאה טון - ז"א מאה-אלף ק"ג, ות"ל על זה. זה נקרא יבול טוב... שלמה שכטר, טירת צבי
דואר משק עין חרוד, ארץ ישראל"
(המכתב נשלח לחוטין - רומניה, והוחזר על ידי הדואר בתאריך 22.8.40 עקב מצב המלחמה בבסרביה, כנראה)
רוני סומק, משורר צעיר, משוחח עם שירו של ריה"ל, בלשונו של צעיר, אזרח מדינת ישראל, המאוכזב מהגשמת חזונו של ריה"ל. אנחנו הגענו אל הארץ המובטחת, אבל מה מלבד המקום, נותר מהחזון, מחזונו של ריה"ל, ומתקוותיו של שלמה שכטר שכתב לבני משפחתו מילים של עידוד בימים בהם בערה אירופה באש:
"מה נשאר מבעיטת הגעגועים
של רבי יהודה הלוי?
אולי כדור מתגלגל על דשא נובל
בין שער המזרח לשער המערב" (רוני סומק, "ריה"ל מדריד").
רוני סומק מתחבר אל המצלול הלשוני של קבוצת הכדורגל "ריאל-מדריד", המזכירה לו את המשורר שניגן בכינורו את: "ציון הלוא-תשאלי", ושואל באירוניה רבה: "מה נשאר"? אבל גם בשירו של רוני סומק נשאר מקום מצומצם לגעגוע. השער, שהוא תמיד יעד לעתיד טוב יותר.
יעקב אבינו, בפרשת "ויצא" (בראשית כח), ישן על הארץ ואבן קשה למראשותיו. הוא חולם על סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו.
זאב ז'בוטינסקי בנאומו בוורשה ב-כ' בסיוון תרצ"ו 1936, הסתמך על חלומו של יעקב כדי לבטא את תקוותיו להגשמת הציונות: "...בעיני, נבנה כאן היסוד. יעקב אבינו ישן על הארץ, כמוהו כתולעת הצמודה לאדמה. ועם זאת רוצה הוא, לא יותר ולא פחות, מאשר להגיע אל השמים. בשכבו על האדמה הקשה מרחף הוא בשמים. בין הארץ לשמים מוצב סולם. אפשר להעפיל בו מעלה ואפשר ליפול בו מטה. דבר אחד ברור, יש כאן קשר בין הארץ לשמים...."
ולדורנו, שצלח את ימי נהרות בבל, וחווה יום-יום את הקושי שב"סולו סולו המסלה סקלו מאבן", לא נותר אלא לסקל, לחלום ולקוות.■
טירת צבי
|
|
