|
חזון ושיברו, והחלום החדש
אבשלום דולב, 59
בן וחבר טירת צבי
כבן לדור מייסדי טירת צבי ינקתי משחר נעוריי, בבית הוריי, שני מסרים מכוננים ליסוד הקיבוץ - המסר ההתיישבותי והמסר החברתי. אמא הייתה מספרת על סיפור הצטרפותה לתנועת העלייה מתוך רצון לבנות בית לאומי יהודי חדש, לה ולכל עם ישראל. לבנות יישוב יהודי בארץ ישראל, לכבוש את השממה ולגאול את אדמתה מידי זרים. הקמת היישוב נתפשה אצלה ואצל דור המייסדים כולם, כמהלך העיקרי לשרטוט מפת מדינת היהודים הקמה לתחייה.
את הקיבוץ ראו הוריי בתפיסתם ככלי המשוכלל ביותר להגשמת חזון ההתיישבות. אבא, שהשתייך בצעירותו לתנועות השמאל בגרמניה, שם דגש על המסר החברתי של היצירה הקיבוצית. ה"יחד הקיבוצי" היה כלי אדיר בעל עוצמות, והוא שנתן למייסדים את היכולת להגשים את חזון ההתיישבות על כל קשייו וגלגוליו השונים.
החזון החברתי נבנה כחלק מתהליך הקמת היישוב הקיבוצי והצורך המתמיד לתת תשובות לשאלות החיים הזורמות והנערמות לפתחו. לא מעט ממסגרות החיים הקיבוציות קודשו באידאולוגיה כחלק מגיבוש קווי הגנה על חיי היחד שנמצאו מאוימים מצד החברה החיצונית להן.
כנער מתבגר קיבלתי לידי את ה"סידור הקיבוצי" כ"כזה ראה וקדש". לא הרהרתי אחריו. האמנתי בו. אהבתי את תמימות הנעורים שהוא שידר. כשהצטרפתי לקיבוץ כחבר-בן ממשיך, נאבקתי למענו בבית ומחוצה לו.
ככל שחלפו השנים עומעמו המסרים הקיבוציים. תחושת הכישלון והשבר של השיטה הלכה וגדלה, כאשר הכשל המרכזי, לדעתי, נעוץ בהקטנה משמעותית מאוד של האמונה בצדקת הדרך. אנו הקיבוצניקים ראינו לנגד עינינו מפעל התיישבות מצליח למרות שהוא אינו קיבוצי, הוא מפעל ההתיישבות ביש"ע. נפגשנו עם קהילות דתיות אחרות שבנו חיי קהילה עם "יחד" אחר משלנו, שמדבר לדור הצעיר לא פחות טוב מאתנו. פגשנו במערכות חינוך אחרות עם הישגים כשלנו והבנו שהדרך החינוכית שלנו היא לא בהכרח הטובה ביותר.
מסר "הבחירה החופשית" הפך לנכס יומיומי לכל באי עולם, ואנחנו הקיבוצניקים כשנפגשנו אתו, נכנסנו למסלול התמודדות בלתי פוסק עם תוצאותיו, כאשר ידינו במקרים רבים על התחתונה.
השיטה הקיבוצית התאימה לשעתה והייתה התשובה האולטימטיבית היחידה למשימה הענקית של בניית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. היום, כשנסתיימה עיקרה של משימת הקמת היישובים, יש צורך דחוף לבנות חלום חדש. בחלום החדש יש לתת תשובה לצורך ההכרחי להמשכיות היישובים. בכל יישוב יש לבנות חלום ייחודי, שיהלום את האיזונים החברתיים-כלכליים של היישוב ויאפשר לו לפרוץ קדימה בקליטה של דור צעיר שירענן וירחיב את שורותיו.
|
|
|
"הקיבוץ היהודי"
אליאב לזר, 30
בן וחבר קיבוץ סעד
במקום לנסות לנתח ולתאר את הערכים והעקרונות המעצבים את פניה של תנועת הקיבוץ הדתי כפי שהיא כיום, בחרתי להציג את התשתית הערכית והרוחנית שעל פי הבנתי, צריכים לעצב את חיינו, או לכל הפחות מהווים ערכים אלו את האופן בו אני מבין את מהות הקיבוץ ו"הקיבוציות", ושבגללם אני מזדהה עם דרך זו ובוחר לחיות בה.
בניגוד לדגם הסוציאליסטי, ממנו נוצר ה"קיבוץ הישראלי", מוצאים אנו במקורותינו דגם אחר של חברה שיתופית ושוויונית, על פיו ניתן לכונן את ערכינו. "יפתיע בוודאי לדעת שהמילה 'קיבוץ' היא מילה 'חסידית' מובהקת. היא מקובלת במיוחד בקרב חסידי ברסלב, שאצלם נקראת החברה "קיבוץ" (כנראה שזהו גם המקור "המילולי" ל"קיבוץ הישראלי"- ע"ש)
הדגם החסידי מציג צורת חיים המכילה בתוכה "שיתוף ושוויון", אחווה ואחריות לכלל, אך באותה נשימה, אמונה ועבודת ה', רוחניות וכבוד למסורת, דבר המאפשר בניית דרך שלמה ומלאה. בתפיסה זו אין נתק בין הפן החומרי לפן הרוחני, שניהם נובעים מאותו שורש הגותי ורעיוני, המבוסס על תפיסת האלוקות האימננטית. אחדות האלוקות מתגלה דרך הקדושה המופיעה בכל מקום ובכל אדם, ונותנת ערך עליון לכל נפש ולכל עצם, לכל פעולה ושיקול. ללא ספק, לדגם הרעיוני משמעויות והשלכות רבות, בתחום החברה, הדת, הכלכלה והאחריות החברתית לאומית, אך ברצוני להתמקד בערכי "השיתוף והשוויון", כפי שהם באים לידי ביטוי בחסידות.
בעיניים החסידיות, השיתוף איננו כלכלי או חומרי בלבד אלא רוחני פנימי ומקיף-כול. בחבורה החסידית אין משמעה של השותפות התאגדות כלכלית, בה נותן כל פרט את מעותיו, אלא התאגדות מלאה של כלל היכולות והכישורים. שיתוף הכוחות הרוחניים, המנהיגותיים, היצירתיים, וכמובן גם הכלכליים, על מנת לממש ולגלות את האחדות הפנימית והשורשית. כך כותב ר' זאב מז'טומיר בסיפרו, אור המאיר:
"כשנעשינו חסידים, עשינו שותפות לעבוד יחד את הבורא, ושותפים צריכים להכניס לתוך השותפות כל אחד את חלקו. אף אנו הכנסנו את חלקנו לתוך השותפות. הלמדן הכניס את למדנותו, המיוחס את ייחוסו, החכם את חכמתו, העשיר את עושרו – היינו, שכל אחד לא ישאיר לעצמו את הלמדנות, את החכמה, את הייחוס, את העושר וכד'..."
שותפות זו איננה נובעת מזהות בין חברי השותפות, להפך, שותפות זו מסוגלת להתקיים, להתקדם ולפרוח, אך ורק "מתוך שמירת השוני והייחוד של כל פרט ופרט, הרותם את כישוריו ויכולותיו למאמץ 'הקיבוצי'". לשותפות מעין זו נשארת רלוונטיות גם בעולם של הבדלים ביכולות הכלכליות ושל שוני במצב החומרי. השוויון הנוצר בחבורה מעין זו אין משמעו אחידות וזהות, לא בתחום הכלכלי ולא בתחום הדתי והחינוכי. עיקרו של השוויון בא לידי ביטוי בזכות להיות חלק מחבורה זו, בזכות לקבל וליהנות מכישוריהם של השותפים, ובעיקר, "בזכות לתת", במקום ובתחום בו כל יחיד מצטיין. כוחה של השוויוניות החסידית לא היה בזה שהיא ביטלה את ההבדלים החומריים, "כוחה היה בזה שהיא שינתה את המושגים של עושר ושל עוני, של שפלות ושל גדולה. בקיבוץ החסידי היו עשירים והיו אביונים, אך לא היו עליונים ונחותים".
ללא ספק מהווה המימד הכלכלי בשותפות יסוד חשוב ומרכזי. עליו, ורק עליו ניתן להתקיים ולבנות את הקומה הרוחנית, כפי שלמדנו משותפותם המופלאה של זבולון ויששכר, עליה אומרים חז"ל: "וכל השבח שהיה לו ליששכר משל זבולון שהיה עוסק בפרקמטיא..." אולי משום כך תפס העיסוק בפן הכלכלי את מרכז הבמה, בניסיונות ההגדרה והאפיון של מהות השיתוף והשוויון, גם סביב שולחנותינו אנו.
אף על פי שהשותפות הכלכלית והאחידות החומרית, כפי שאנו מכירים מהקיבוץ המסורתי, אינם מוכרחים מהתפיסה שהצגתי, עדיין מהווים הם את "הכלי היעיל ביותר" על מנת ליצור את אותה שוויוניות רוחנית ושותפות רב-מימדית, כפי שניתן לשאוף. נדמה שעדיין לא הגענו לדרגה כזו שנוכל להתגבר על התחרותיות ההרסנית, על הניכור ועל העוולות החברתיות ללא קיום מסגרת פורמלית לערכים המופשטים. דווקא היום, כשהמציאות מוכיחה את הרסנותו ונזקיו של "הקפיטליזם החזירי", ניתן להיות בטוחים בחשיבותם של "הכלים" הסוציאליים.
היכולת לקיים חברה הדוגלת בדרישות כל כך גבוהות לאורך זמן, במחויבות ואחריות מוחלטים, איננה יכולה להתבסס אך ורק על מטרות ויעדים בתחום העולם הזה. אם מטרת האיחוד אך ורק לשפר את המצב החומרי או לממש מטרות אנושיות מסוימות, ברגע שיחשוב אדם שרווח והצלחה יצמחו לו באופן אחר, אין שום דרך למנוע את התפוררות החבילה. "שוויונות בחבורה החסידית מהותה היא אחרת לגמרי. היא אחרת משום שנקודת המוקד ממנה צומחת השוויוניות היא אחרת. משום שאחרת היא השוויוניות, שבמרכזה עומד האדם והיא שמה דגש על הנקודה ההומנית, ואחרת היא השוויוניות שבמרכזה עומדים הבורא ועבודת הבורא".
באופן זה מנתח ר' יהודה אשלג (עוד במחצית הראשונה של המאה ה-20) את סיבת התפוררותה הפנימית של ברית המועצות הקומוניסטית, ומתוך כך מגיע למסקנה שללא דבק פנימי ועמוק לא ניתן לקיים צדק חברתי, שוויון ואחווה אמיתיים בין בני אנוש. דבק זה מקורו בהבנה ש"בקיום הצו המוסרי, מתקיים הצו האלוקי". כפי שאומר הרב אשלג: "...אין תרופה לאנושות בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו עליהם את מצוות ההשגחה, שהיא: 'השפעה לזולתו כדי לעשות נחת רוח לבוראו'".
|
|
