תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בן יעקב, גולן

23/07/2004
עמודים מנחם-אב תשס"ד (685) 11
"לחיים"! חזון הקיבוץ הדתי

יוחנן בן-יעקב, 58
בן וחבר כפר עציון

היין הטוב משתמר בחבית עץ אלון, משתבח והולך עד שהוא משמח לבב אנוש. החבית העתיקה עשויה פסי עץ אלון מוצמדים יחדיו בחישוקים רבי עצמה. אלה מעצבים את צורת החבית ומבטיחים את התירוש האצור בה. מעת לעת שואב היינן במשאבת יד מעט יין מהחבית, משקה את רעיו ואהוביו ומשמח את לבם. התרופף חלילה אחד מפסי העץ שבדופן החבית, ייזל היין הטוב ויאבד לעד. פרי עמל הכורם והיינן ירד לטמיון.
אנו, חברי הקיבוץ דתי, אימצנו ערכי חיים ואורחות חיים המיוסדים על התורה ומסורת עבר מפוארת, ועל החזון הציוני, המסתרגים יחדיו בחיי ההווה הסוערים. ערכים ואורחות חיים אלה, המגולמים בסיסמה "תורה ועבודה" שאנו שומרי החותם שלה, הינם כיין הטוב המשתמר בחבית. פסי העץ מסמלים את הקיבוצים - הבתים שהקמנו ברחבי ארץ ישראל. החישוקים הם התנועה - המאחדת ומלכדת אותנו יחדיו, מהדקת את החיבורים בין קיבוץ לקיבוץ ומבטיחה שערכינו יתקיימו באורחות חיינו. ועוד, ולכאורה בניגוד, חייבת התנועה לשמש משאבה השואבת את הטוב והיפה, הרעיוני והערכי שבבתינו, ומפיצה אותם לחברה בישראל.
מכאן נגזרים, לטעמי, שני תפקידיה המרכזיים של התנועה: חיזוק כלפי פנים והשפעה כלפי חוץ. ואין השניים נפרדים. הפנים והחוץ בימינו קרובים ומושפעים מאוד זה מזה.

כלפי פנים - חייבת התנועה להיות החישוק המאחד ומלכד את הקיבוצים; השומר על גבולות מוסכמים בעידן הפרטה, פרט ופרוטה שולטים בכיפה. בעת שהסתפקות במועט נדחית מפני רווחת הפרט; ראוי היה שהתנועה תעמיק מעורבותה בקיבוצים בהם מתחוללים שינויים מבניים וערכיים משמעותיים, תהווה אחיעזר ואחיסמך לקיבוצים המגששים דרכם במציאות המתחדשת, יש אומרים מתעוותת, נגד עינינו. מעורבות, שותפות, התעניינות פעילה, ובמידת האפשר, השפעה מרסנת את עצמת השינויים וקצבם. אין בכוחה, כיום, לנקוט עמדות הכרעה, להנחית הנחיות ולקבוע גבולות קשיחים. חובתה לחתור לעיצוב גבולות גמישים, תוך שמירה מירבית על היין המשומר בחבית שלנו. וזאת, כמובן, מעבר לסיוע היומיומי המגוון והחשוב בנושאים רבים שהתנועה ממשיכה להעניק ביד רחבה ונדיבה לכל קיבוץ.

כלפי חוץ - לשאוב מהפנים את ערכי תורה ועבודה, לעצב ולפתח אותם לאור מציאות ימינו ולהפיצם בקרב חוגים רחבים בחברה בישראל. ראוי היה שנמשיך במלוא המרץ בעשיית נפשות ל"אמנה היהודית" בין "דתיים לחילונים", שיצאה ראשונה מבית מדרשנו. בעוונותינו זנחנו פעילות זו ואחרים שוקדים עליה; מתבקש, ממש נדרש, שנניף שוב את ערך ההתיישבות החלוצית, האחיזה האיתנה באדמת ארץ ישראל, מול המאיימים לקעקע אותה, הן פוליטית והן ערכית; חובה עלינו להציע, מתוך בירור עמוק וגיוס מיטב הכוחות בתוכנו ומחוץ לנו, מדיניות כלכלית-חברתית המעמידה במוקד את ערכי הצדק החברתי (פעם קראו לזה "תורה ועבודה"!). תכנית שתפיח תקווה בקרב המוני המתרוששים בישראל, שתקרין הזדהות ואחריות כלפי הנכים, הקשישים ושאר מוקדי המצוקה המתרחבת ללא מוצא. לטעמי, זו משימה ראשונה במעלה בימינו. טוב היה אילו זכינו להוביל מהלך עיוני מעמיק לגיבוש אורח חיים ציוני-דתי נאמן למורשת ולמסורת ישראל, במדינה יהודית דמוקרטית, חילונית ובחברה מודרנית, מתירנית, הדוניסטית, לעִתים מופקרת. שדה חינוכי-ערכי רחב יכול להיפתח שוב בפנינו לפעילות רבת חשיבות - תנועת בני-עקיבא. מעורבות עמוקה ושותפות בהתוויית דרכה עשויה להעמיד אותנו שוב כתנועה במרכז הוויה ציונית-דתית בישראל ובגולה. יש לנו מה לתת ויש לבני-עקיבא מה לקבל מאתנו. כל אלה קשורים באופן ישיר ומהותי לדרכנו הרעיונית ולייעודנו ונובעים ישירות ממנה.
הרבה נעשה בתחומים אלו על ידי חברים נאמנים בקיבוץ הדתי! כתנועה עלינו לשוב ולהרים דגלים אלה לראש התורן, כפי שנישאו בעבר הרחוק. אכן, שני מכלולי המשימות הם כבדים ותובעניים. לתנועה קטנה כשלנו הם נראים למעלה מכוחנו. ועם זאת, אין ספק בלבי כי אם יעלה בידינו לממש לפחות חלק משמעותי מהמשימות הללו, ולמצער, להתחיל בצעדים מדודים ביישומם, אף לחבור לכוחות רעננים ופוריים בציונות הדתית הפועלים בתחומים אלה בהצלחה מרשימה _ תהא בכך תרומה חשובה ביותר לזקיפת קומתם של חברי הקיבוץ הדתי, לטיפוח הזדהותם עם התנועה שכולנו רווים מיינה הטוב. ונזכה כולנו לשאת כוס ישועות "לחיים"!



חלומות מציאותיים?
חנן גולן, 72
חבר קיבוץ סעד

כשם שהמילונאים מתקשים להגדיר מהו חושך – מבלי להשתמש במילה אור, כך אני (להבדיל, כמובן) מתקשה לאפיין קיבוץ – מבלי לראות בו אנטי-תזה למציאות החוץ-קיבוצית.
נכון שמן הראוי להגדיר קיבוץ במונחים חיוביים: הגשמת חיי תורה ועבודה על פי רוח התורה, וכיוצא בזה בשפה מליצית. אך לדעתי, ההגדרה המתאימה ביותר תהיה דווקא על דרך השלילה: צורת חיים השונה מהותית מאופי חייה של רוב האוכלוסייה. כמובן, ללא הגדרת השוני לא אמרנו כלום – ועל כך בהמשך.
כיוון מחשבה זה לא צריך להפתיע, כי הרי גדלנו וחונכנו על מושגים כמו: "המרד הקדוש", "בתוך הזרם ונגדו".
לפני שנות דור, כשהסולידריות החברתית נחשבה עדיין לנורמה ביישוב ובמדינה, סברנו שעלינו לרצות הרבה יותר ולעשות למען הגנת החלש והקטנת הפערים. כיום, בהפכנו ממדינת רווחה למשטר תאצ'ריסטי, על אחת כמה וכמה שחובתנו להשתדל להינתק מן המציאות הקודרת של אדם לאדם – זאב. עלינו לשאוף למצב של: אדם לאדם - רעב, אדם לאדם - כואב.

יורשה לי זיכרון אישי: בהיותי קיבוצניק חדש, הוזמנתי על ידי חיימק'ה, הקומונר של סניף תל-אביב מרכז, לספר לשכבה הבוגרת "למה" באתי לקיבוץ. והנה, למורת רוחו של המזמין, הסברתי "מדוע" באתי לקיבוץ – מתוך שלילת חיי העיר. הצטדקתי בפני חיימק'ה (לימים הרב חיים דרוקמן שליט"א) שאת חיי הקיבוץ טרם למדתי להכיר, מה שאין כן לגבי החיים בעיר, לאחר שנים מספר כקומונר שנזקק לעבוד לפרנסתו...
מובן שהרבה השתנה מאז, בכל התחומים ובכל המסגרות, אבל ראייתי את הקיבוץ כאנטי-תזה למציאות החוץ-קיבוצית – רק התחזקה.

בימים אלה מציינים מאה שנה למותו של הרצל. מדבריו הביאה פרופ' אלה בלפר (בריאיון עם דב אלבוים):
"כל מעשיהם של בני האדם – תחילתם בחלום וסופם בחלום"
כל הגשמה של חלום היא טרגית, כי הפער בזמן בין החלום למציאות, יוצר מציאות אחרת – שהיא רחוקה מן החלום".
אף על פי כן, מותר (וחובה, לפעמים) לחלום. כמובן – לא חלומות שווא. אין אנו מתיימרים, מפאת כוחנו הדל, להיות החלוץ לפני המחנה – הסוחף את כולם אחריו. חלומנו צנוע יותר: בניגוד לאימרה המפורסמת, "אם אינך יכול לגבור עליו – הצטרף אליו", אנו נאמר כך: אם אין בכוחנו להנחות דרך לאחרים, נלך אנו בדרך משלנו. לא, לא "נתנתק" (מילה טעונה כיום...). אבל – אולי קצת "ניבדל". נקיים, בעצמנו ולעצמנו, אורח התנהגות שונה, תרבות חיים משופרת. אם הנורמה היא: קידוש הפערים – הבה ונהיה אי - נורמליים.
יודע אני שישנן קהילות רבות מחוץ לקיבוץ, המקיימות עזרה הדדית וגמילות חסדים ברמה גבוהה מאוד. ההבדל "הקטן" אך המשמעותי הוא, שבהיות כולנו שותפים – העזרה לחלש היא "בזכות" ולא ב"חסד".
בזמנו טבענו את הביטוי "שיטת המעגלים", כדי לתאר את מערכת היחסים בתוך התנועה, בין קיבוצים שונים במידת השיתופיות והשוויוניות. בבואנו היום לחפש דימוי שיגדיר את התנועה ביחס למציאות שמחוץ לקיבוץ, נתאר אותה כשרשרת איים של אי - נורמליות. כמובן, ישנם איים גדולים וקטנים, רחוקים מן החוף וקרובים אליו. מטבע הדברים, האיים הקטנים קרובים יותר לחוף ואף גשורים אליו, אבל מהווים עדיין איים של אי - שפיות חיובית.
ומה תפקיד התנועה? – לא כשוטר העומד על אי תנועה ומכוון, אלא כבריח התיכון, המבריח (לא בתרתי משמע!) מן הקצה אל הקצה, יוזם ומדרבן, מסייע ומסתייע בשמירת הפאונה המיוחדת של שרשרת האיים. בקיצור: אי - תנועה...
האומנם היינו כחולמים?
ויהי רצון שלא ניראה בעיני הדור הצעיר – כחלמאים...



חסר רכיב