|
בית רימון - כ"ה שנים של התמודדות
יונה ברמן
חגיגות גדולות לא יהיו שם. חשבון נפש – כן
חשבון נפש על הישגים וקשיים
חצי יובל מוצא את בית רימון – קיבוץ זעיר בגליל התחתון- בתהליך של גיבוש חזון, קליטת מכינה קדם-צבאית וציפייה לחידוש הבנייה והרחבת היישוב
כל אלה, לצד תחושות של כאב ותסכול
כשאתה משוחח עם חברי קיבוץ בית רימון אתה מבין ששאלת הזהות והמשך היות בית רימון "קיבוץ", מטרידה אותם מאוד: "מה יקרה בעוד חמש שנים", הם שואלים, והתשובה אינה חד-משמעית. האם יישאר דור המשך? האם הצלחנו? מה זהותנו?
חנה יורב: "ציון 25 שנה הוא זמן לשבת עם בנינו הבוגרים ולומר להם שאנחנו רוצים אותם פה. הייתי רוצה שלפחות חלק מבני המקום יבנו פה את ביתם ויהיו, אולי, הגרעין שימשוך צעירים ליישוב".
בוורלי אהרן: "הילדים שלנו רואים בנו כישלון. אחרי כל כך הרבה שנים במקום, לא הצלחנו ליצור יישוב. לא יצרנו זהות".
אלחנן קר: "מעניין שחובת התנועה לשנת שירות לא חלה על הילדים שלנו, ואף על פי כן הם בוחרים בשנת י"ג התנדבותית, הולכים למסלולי קצונה וחולמים להציל את הקיבוץ של פעם. הם מרגישים שייכות מלאה לקיבוץ הדתי".
יוסי יורב (מזכיר הפנים): "הקשר שלנו לתנועה נשמר דווקא דרך הנוער. הם מגיעים לסמינרים של נוער הקיבוץ הדתי, חלקם לומדים בבית הספר הקיבוצי בשדה אליהו".
ג'וליאן אהרן: "בבית הספר בשדה אליהו פוגשים הילדים שלנו ילדים מקיבוצים מצליחים. שם הם לא נחשבים לקיבוצניקים... הם מרגישים מקיבוץ מסכן".
יוסי יורב: "הם משקפים את המבוכה שאנחנו חיים בה. הם רואים את ההתלבטות שלנו".
בית רימון – כרטיס ביקור
זה הקיבוץ ה-15 שעלה להתיישבות בתנועת הקיבוץ הדתי, לפני 25 שנה, בשנת 1979, לאחר שנתיים בהן היה המקום היאחזות נח"ל.
מיקום: על הרכס המערבי של הרי טורעאן, בגליל התחתון.
מקימי הקיבוץ: גרעינים בוגרי בני-עקיבא אנגליה, גרעין נח"ל "כיסופים" ובוגרי גרעין הצופים הדתיים שהיו בלביא.
הרכב האוכלוסייה היום:
31 חברי קיבוץ (15 משפחות + 1 בודד);
33 משתכני שכונת "כרם רימון" (21 משפחות קנו בתים, מתוכן מתגוררות ביישוב 17 משפחות ו – 4 מחוצה לו);
23 תושבים גרים בשכירות, בעיקר בבתי הקיבוץ (11 משפחות);
4 משפחות במכינה הקדם-צבאית + 25 תלמידי המכינה.
סך-הכול ילדים (עד בוגרי צבא):
61 ילדים בקיבוץ; 54 בשכונה; 37 בקרב משפחות התושבים; 14 במכינה.
סך-הכול ילדים ביישוב: 166
סך-הכול נפשות ביישוב: 291
משפחות באו והלכו
בשנים הראשונות עבר הקיבוץ טלטלות חברתיות. לאחר השנה הראשונה לא נותר בקיבוץ איש מגרעין הנח"ל הראשון, וכל קיבוץ מקיבוצי התנועה נקרא לשלוח "משפחה מגויסת" לתמיכה ביישוב למשך שנתיים. גרעיני נח"ל, שין-שינים ומשפחות באו והלכו, ובקיבוץ נשאר מגוון של חברים מרקע שונה ובעלי מבט שונה על מהות חיי הקיבוץ.
באמצע היו גם שנים טובות. סוף שנות ה - 80 היו תקופה של יציבות ופריחה יחסית.
בתחילת שנות ה - 90, יחד עם התנועה הקיבוצית כולה, עבר הקיבוץ טלטלות נוספות. משפחות ותיקות עזבו והנשארים התחילו לדבר על הצורך בשינוי רחב של אורחות החיים, במגמה להשאיר את היישוב על כנו. המשברים לא פסחו גם על הצד המשקי-כלכלי של הקיבוץ.
שתי החלטות חשובות
א. "ההחלטה להרחיב את היישוב" באמצעות הקמת שכונה קהילתית בתוך גדר היישוב – החלטה שיזמה הנהלת הקיבוץ בשנת 1996, לאחר שהתברר שכוח המשיכה הקיבוצי קטן. ב-1998 החלה ההקמה הפיסית של שכונת "כרם רימון". בד בבד הוקמה "אגודת מתיישבי בית רימון", בה חברים באופן שווה כל רוכשי הבתים בשכונה וחברי הקיבוץ. ב-2003 קיבלה על עצמה "אגודת המתיישבים" את הניהול המוניציפלי של היישוב.
ב. "ההחלטה הנוגעת לתחום המשקי-כלכלי": בסוף 2002 פוזרה מועצת המנהלים הקודמת והוקמה הנהלה כלכלית משותפת לבית רימון, לביא והקיבוץ הדתי, מתוך הבנה שהסיוע המשקי לבית רימון הכרחי ודחוף. בהתערבות התנועה וכדי לסייע ליישוב, גובשה תכנית הבראה כלכלית הכוללת העברת הניהול המשקי לידי מרכז המשק של קיבוץ לביא.
נעשו שני צעדים במקביל: האחד – בית רימון, שהוא משק קטן, החזיק על גבו מערכת תקורות יקרה מאוד. באמצעות ההנהלות המשותפות וריכוז המשק של לביא, הביאו לחיסכון של מאות אלפי שקלים בשנה.
הצעד השני היה עצירת ההידרדרות במצב הכספי של בית רימון: החתירה להגיע להסדרים פיננסיים ופריסת חובות העבר שהִקשו על ההתנהלות הכלכלית.
חברי בית רימון מוקירים את המהלך שבוצע ורואים בחיבור הזה סימן לשייכותם למשפחת הקיבוץ הדתי. ניכר שמצב הרוח בבית רימון משתפר ויש לתלות את זה גם בכך שהנטל הכלכלי השוטף פחת בעזרת מעורבותו של קיבוץ לביא והגב התנועתי.
המטרה – לגדול!
המשפחות שנשארו חברי קיבוץ בחרו להישאר במסגרת הקיבוצית אלא ש"החיסרון לגודל" בקיבוץ הקטן מאוד, שהביא למערכת תקורות גבוהה, הביא לסגירת מערכות השירותים הקיבוציים המשותפים. המציאות הכריחה אותם לבצע מהלכי ייעול חריפים מאוד.
אלחנן קר: "המהלך שעשינו להרחבת היישוב, הציל את היישוב והציל את הקיבוץ שבתוכו, למרות שבתחילתו היה בבחינת 'מוקצה מחמת ייאוש...' המטרה שלנו כרגע לגדול. ליצור קהילה. להביא עוד משפחות ובצורה הטובה ביותר".
ג'ק ווקסלר: "מבחינתי, המטרה היא בניית יישוב בארץ ישראל, לאו דווקא קיבוץ. נכשלנו בקליטה לקיבוץ, והכיוון עכשיו – שכונה ותושבות. למרות שאני יודע שהקיבוץ הדתי עשה ומסייע לבית רימון, אני ברמה האישית לא מרגיש היום את התנועה".
ג'ק אומר שברור לו שהיישוב יגדל בשנים הקרובות. אבל ברור לו גם שחברי הקיבוץ לא השכילו עד כה ליצור קהילה של קיבוץ, תושבים ושכונה שהם שותפי קהילה אחת פעילים ואכפתיים. הנושא הזה טעון למידה.
דריה דיטש מאמינה מאוד בחיים השיתופיים של הקיבוץ ורואה את היישוב מכיל בעתיד את שתי האוכלוסיות השונות.
"תקיעות" בשכונה
ניהול ההקמה הפיסית של השכונה נמסר לידי מועצת המנהלים. לאחר מכרז נבחר קבלן, שפתח בתנופה גדולה והתחיל בהכשרת כל 100 המגרשים שהיו בתכנית. 20 דירות נמכרו מיד. אלא שבתוך זמן קצר הסתבר שהקבלן לא מבין את ההבדל המהותי בין בניית בתי מגורים בעיר לבניית שכונה בעלת אופי קהילתי בתוך יישוב קיים. לקבלן הייתה מטרה אחת – למכור ומהר. לקיבוץ הייתה מגמה של שמירה על אופי המקום וקבלת משפחות שיימצאו מתאימות לכך. בנוסף, עם תחילת האינתיפאדה בשנת 2000, עלתה "צומת בית רימון" לכותרות, והמצב הביטחוני המתוח גרם לכך שמשפחות נוספות שהביעו עניין, נסוגו. הקבלן, גם הוא החליט "לרדת מההר", אף שהיה לו זיכיון לבנייה עד סוף 2003.
כיום מתבצע מהלך לפתרון המשך הבנייה, באמצעות תנועת "אור משימות לאומיות". במקביל נמשך המאמץ להגברת הקליטה, ואכן, נקלטו בבית רימון בשנים האחרונות משפחות צעירות השוכרות דירות בקיבוץ וחלקן מתכוונות לבנות את ביתן הקבוע ביישוב.
חסמים לצד נקודות חוזק והזדמנות
גם המועצה האזורית זיהתה שיש לבצע תהליך של התערבות וערכה אבחון לבית רימון – הקיבוץ והקהילה. בדף הניתוח והסיכום שהוציאה, מציינת המחלקה לשירותים חברתיים שבית רימון הוא יישוב שעדיין לא הגדיר את עצמו לאור השינויים שחלו בו בשנים האחרונות, ועל כן מתקשה בקליטת בניו ובקליטה אחרת. אובחן הקושי של חלק מחברי הקיבוץ לעבור את תהליך השינוי הפנימי באורחות החיים הקיבוציים. נמצאו פערים ומתחים בין החברים, המעכבים את בניית המרקם החברתי המשותף לקיבוץ ולהרחבה הקהילתית.
הדו"ח מתייחס גם לתושבי השכונה "כרם רימון" – ומציין שיש פערים בתפיסת המשמעות של חיי הקהילה, דבר הגורם למתחים בקרב התושבים וביישוב בכלל.
הדו"ח מעלה ומציין נקודות חוזק: את ההסכמה של כל היישוב להרחבה דמוגרפית; את קליטת המכינה הקדם-צבאית במקום כמנוף לצמיחה, לקליטה ולתעסוקה במקום; את הצוות הפנימי המשותף של היישוב כולו לפתרון קונפליקטים פנימיים, עיצוב זהות וחיי חברה וקהילה משותפים.
האם נראה פה חיוכים?
אלן דיטש וחנה יורב, ממובילי התהליך של גיבוש חזון היישוב, רואים חשיבות רבה בתהליך עצמו. השאלה המרכזית שתעלה היא - איזה קיבוץ ירצו להיות אנשי קיבוץ בית רימון, ומה היחסים שיהיו בין שני סוגי האוכלוסיות במקום.
לדברי יוסי יורב, הם נמצאים עכשיו בתהליך של העברת האחריות לקליטה לידי השכונה, וראובן ועקנין, תושב השכונה הוא שנבחר למנהל הקהילה בתמיכת כל היישוב.
תנועת "אור משימות", נכנסת עתה לתמונה ומסייעת בתהליך היציאה מהאחריות הציבורית להנהלה המוניציפלית של היישוב.
"לפני שלוש שנים", אומרים החברים, "הייתה פה תנופת בנייה. ראית חיוכים בבית רימון. הבנייה רצה והיינו אופטימים. האם נראה שוב חיוכים על פני המתיישבים פה"?■
|
