|
חתונה מאוחרת
ולא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין…היו אומרות: בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך…
בת משק, 28, דתית
עזבה את הקיבוץ לפני 7 שנים
עובדת, בעלת השכלה אקדמאית
עולמי – עולם של רווקה (נכון לרגע זה)
אתחיל בסיפור של רבי נחמן מברסלב משבעה קבצנים. יש בסיפור שתי ציפורים, 'ציפור' ו'ציפורה', שחיים רחוק זה מזה. ביומיום מתנהל הכול כשורה אלא שבלילה אי אפשר לישון ביער בגלל הבכי הרב שלהם. וגם כשהם בוכים מאוד וצועקים אחד לשני, המרחק הוא כה גדול שהם לא יכולים לשמוע זה את בכיו של זולתו. וכאן מגיע 'הקבצן' וייעודו המיוחד. יש לו כישרון מיוחד. הוא יודע לחקות קולות. הוא עומד באמצע המרחק שביניהם ומחקה את קולותיהם, וכך מתקרבים הם זה לזה.
בסיפור הזה יש נקודות רבות להתבונן בהן – לא רק מי 'הציפור' ומי 'הציפורה' אלא גם מי 'המתווך'.
העולם של היום נמצא בתהליך של חיפוש, עם הרבה סימני שאלה, ערעור וניפוץ מושגים שונים. אחד המושגים המתנפצים הוא התא המשפחתי, שבעולם החילוני כבר עסוקים בו. ההתאחרות בנישואים שמתרחשת היום גם בעולם הדתי, מעידה על כך שזה חדר גם אלינו. מושג המשפחה בעולם הדתי מאוד מקודש עדיין. כל מעגלי החיים הם סביב הקהילה והמשפחה. במצב הזה צריך האדם היחיד להתמודד, וכאן הוא חווה שבירה מאוד גדולה. זה קורה במציאות ש'משפחה' היא 'must' ו'קהילה' היא 'must'. ולי, כרווקה דתית, השבת שלי הופכת לסיוט. החגים גם הם סיוט. זהו יום שדורש ממני הגדרה למי אני שייכת, למה, עם מי אעשה את השבת. אני כבר לא בת 19 שחוזרת הביתה כל שבת. כבר אי אפשר להיות הילד הקטן של אמא. שבת וחגים הופכים להיות משהו מאוד משברי. אני חוזרת הביתה לקיבוץ, אין לי אפילו אפשרות לבחור בית כנסת. ומה האלטרנטיבה? להישאר עם שותפותיי לדירה בשבת? גם זו ברירת מחדל. בנסיעה הביתה אני חוזרת למוכר. לאוכל המוכר, לאנשים מוכרים. יש בזה יותר איזון אבל גם שם אני חווה תסכול.
הייתה לי חברה בגילי שדיברה כך כבר לפני כמה שנים, ששבת וחגים זה עונש, סיוט. ואני חשבתי – איך אפשר להגיד את זה? היום אני במקום הזה.
כאן במקום מגוריי יש אפשרויות רבות לבחירה. יש פה ים של אנשים, ים של דירות, של רווקים לבד, רווקות לבד. נוצרות קהילות, גם מעורבות. זה תלוי כמה אתה דתי. אם פעם לא הייתי חושבת לעשות סעודות משותפות של רווקים ורווקות, היום זה מאוד שייך. זה נותן חיים. זה תלוי גם במה שאני עוברת.
מהקיבוץ הלכתי לכיוון הרבה יותר דתי, והיום בגלל החסר, אני זזה קצת. יש לנו היום דירת בנים שכנה ואנחנו מנהלים את השבת יחד. ארוחת שבת היא מצוקה אם אין לך קבוצת שייכות.
נושא הרווקות עולה על השולחן המשותף. יש גם הרבה היכרויות יזומות. זה עולה הרבה אבל יש בזה גם קושי. יש איזו אכזבה מהבחורים. סיימתי לימודים, אני אקדמאית, התפתחתי גם מבחינה רגשית, אני עובדת ואני דתית. שלושה פרמטרים, לפחות, שאני פחות מוצאת בבחורים בני גילי. אצל הצעירים יותר, כן. הקטע של בנים צעירים – אני מכירה זוגות שהתחתנו, שהוא צעיר ממנה, וטוב להם. זה מתקבל בחברה שלנו יותר ויותר. המצוקה היא יותר אצל הבנות. יש אכזבה של העולם הנשי מהעולם הגברי. העולם הנשי התקדם לכיוון נשי, הרבה יותר רגשי, הרבה יותר קשוב. רוח הודו לא פוסחת על החברה כולה וגם החברה הדתית חווה את זה. היום את רוצה גבר קשוב, מבין ולא רק חזק.
אני חושבת שחווים את זה היום גם זוגות שהם בגיל המעבר, לא רק בנות בגילי. ההבדל המהותי הוא שברווקות אתה הרבה יותר תלוש. זה לא דומה לאישה שהקימה משפחה ועוברת את זה בגיל מאוחר. לה יש משפחה, ילדים, מקצוע. אנחנו עוברות את התהליכים הללו הרבה יותר תלושות - אנחנו כבר לא שייכות להורים שלנו, אבל אין לנו גם שייכות לבן זוג.
סימן שמשהו 'דפוק' אצלי! יש בסביבה שלנו קהילות שמתאגדות לקבוצות. יודעים לאיזה בתי כנסת הולכים. אני, באופן אישי, לא מוצאת קהילה מובהקת שאני שייכת אליה. סביב הנושא הזה יש גם הרבה בושה. 'למה אני לא מסוגלת והיא כן מסוגלת, למה לי זה לא קרה, מה דפוק אצלי שלא הצלחתי להגיע לזה (להתחתן)'?
יש בציבור הדתי שני תהליכים: נישואים בגיל צעיר מאוד, 18 - 20, גיל שלא בשֵל כל כך לנישואים, והתופעה הזו מתרחבת. גם אחוז הגירושים בציבור הדתי בעלייה. ויש את הנישואים המאוחרים מאוד. יש לי חברה שמתקרבת לגיל 40 וזה מבהיל. ואז יש כאילו 'באגים' - אדם מתחיל לפתח לו חיים משלו. 'הלבד' הזה זו מין נדנדה כזו לשמור על איזון. אתה חייב לבנות את עצמך, בונה קריירה, חרד לעתיד, ואז אתה לא מפנה מקום לבן זוג. מין דיאלוג כזה. יש אנשים שנראים לי כבר 'בלתי חדירים' לבן זוג.
בגלל הגיל משתנה גם ההסתכלות על האופציות. בחור ישיבה? פעם הסכמתי, נטיתי לזה, שנצמח יחד. היום? לא. אני חושבת גם על הצד הכלכלי, ואז אני פוגשת מישהו שהצד הכלכלי בסדר, אבל הצד הרגשי-רוחני נזנח על ידו כבר מזמן.
יש המון איזונים עדינים. לא להיות עצמאית מדיי, אבל גם לא להיות תלויה.
ה'קבצן' בסיפור החסידי? 'הקבצן' הוא תפקיד של החיבור הזה. הוא צריך הרבה תעוזה, הרבה יכולת לספוג, לייעץ, וללא ביקורת. אם אני רווקה, מופנית אליי הרבה ביקורת וזה לא משהו שמקדם, מה גם שלי יש הרבה ביקורת על עצמי.
מי מבין את המצוקה שלנו? האמהות והאבות שלנו, אבל זו הבנה שונה לגמרי. הם מבינים אבל נורא נורא נלחצים. רואים בחור עם כיפה ברחוב, 'הוא בחור נחמד. למה שלא תפגשי אותו?' – אתם מכירים את המשפט הזה? הם בלחץ. הם כן ינסו לפעול אבל הם בלחץ. יש המון אנשים בגיל שלי שמנסים 'חפצים עוברים היום מיד ליד', זה מה שבונה את 'הביצה'. מכירים את המושג הזה? יש פחד נורא גדול להשתייך לזה: 'אני מכירה אותו', 'הוא יצא אִתה' וכו'. סלט שלם. השדכנית של פעם היא לא השדכנית של היום. קמים כל מיני 'במקום'. אנחנו הרווקות נפגשות לפעמים לערוך מעין תשבץ, סיעור מוחות בלנסות להפגיש. זה מסוג הדברים שאנחנו מתאמצות לעשות. גם מדרשות הבנות מנסות להכניס תפקיד של שדכנית. לגבי המדרשות זה סימן לא כל כך טוב אם הבנות בוגרות המדרשה לא נישאו עדיין. אבל זה גם להגביר מודעות.
בסופו של דבר, עם כל המסייעים, הקדוש-ברוך-הוא המסייע. כן, אני משתתפת בתפילות ונסיעות לקברי צדיקים. זו לא בושה. כי אתה באמת מרגיש לפעמים מאוד תקוע.
אומרים שהקב"ה 'מתיר אסורים'. זה 'מאסר' להיות לבד. כאילו 'אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים'. זה לא אומר שאני לא מנסה. אבל יש איזשהו שלב שאני לא יכולה 'להתיר את עצמי' וכאן נכנס מקומו של הקב"ה ושליחו – 'הקבצן'.
רבנים מעורבים? קודם כול במדרשות. הם נורא בלחץ מזה. יש היכרויות, ומנסים להקים מאגרי שמות. יש מדרשות שמחוברות לישיבות מסוימות, על פי הרוח וההשקפה הדתית. אני יודעת שבמדרשה מסוימת שלח הרב מכתב לכל הבוגרות הנשואות שלא ישכחו את חברותיהן שלא נישאו עדיין, 'אל תשכחי אותן כשראשך ורובך באושרך המשפחתי וגידול ילדייך'.
לימודים מעורבים ו"דייטים"? אני כל הזמן מחפשת באלאנס כזה של, מצד אחד, בדייט יש תקווה, ומצד שני - ויש אכזבה וייאוש. 'אולי, הנה אפגוש מישהו, אני אכיר וזה יהיה טוב'. ואז יש אולי גם אכזבה, 'שוב אותו דבר'. ו'כמה אפשר לצאת שוב ושוב'. אני לא רוצה לא לצאת, ומצד שני, לצאת יותר מדיי, גם זה שוחק.
אלטרנטיבות נוספות לדייטים אלה לימודים מעורבים. גם רבנים שהתנגדו לזה מתירים היום מתוך הבנה שזה חשוב. לא מכריזים על זה. מקיימים שיעורים מעורבים ושבתות מעורבות.
את יוזמת בעצמך?
לא!
פוחדת?
לא יודעת. כן. יוזמה ממני אליו, לא. אבל אולי דרך 'חוק הדתיים השלובים', תוך שתיים וחצי דקות יהיה מישהו שיכול לעזור. זה לא כל כך בעיה לעשות את זה.
קשר ארוך?
כן. קיץ אחד אחרי שהייתי חצי שנה עם מישהו ונפרדנו, לא יכולתי לעבוד. היה לי מאוד מאוד קשה. כשמורה בהיריון בבית ספר והיא מותשת בעבודה, יש לה לגיטימציה. אני, אם נפרדתי מחבר ואני בדיכאון, וזה יכול להיות מאוד משברי, אין לזה לגיטימציה.
במה תוכל הסביבה לסייע?
בעיניי, היזמה של רב המדרשה אל הבנות הנשואות הייתה ממש מרגשת. היא לבד בוכה בלילה ואת הקמת לך את המסלול המשפחתי שלך ושכחת. לא לשכוח אותנו!
וכן, יוזמות לימים של לימוד משותף.
לי אין בעיה שמדברים אתי ישירות, אבל כן מעצבן אותי בקטע של 'הוא נחמד', 'היא נחמדה'. זה לא מספיק.
גם האינטרנט הוא דרך. יש אנשים שהכירו דרכו. אני לא טובה במדיה הזו.
יש גם תהליך אישי שכל אחד עובר. כן, הלכתי לטיפול. זה מקובל, כי יש הרבה האשמה עצמית, הרבה התמודדות עם זוגיות. אני מבררת לעצמי. פעם הדברים היו מאוד ברורים. סבתא שלי לא מבינה בתקציב הכלכלה וסבא שלי לא יודע עד היום איפה הסוכר. היום דברים נזילים, מעורבבים.
באחד היישובים יש דוגמה של אימא שהייתה מאוד בלחץ מבתה שלא התחתנה, והיום היא מקדישה את שעות אחר הצהריים לפניות טלפוניות של פנויים/פנויות. הטלפון שלה פתוח לכל אחד ויש לה הצלחות. יש לא מעט אנשים כאלה היום.
איך לסיים? בתפילה. בתפילה שבשנה הבאה אהיה במקום אחר. אני ורבים מחברותיי וחבריי!■
|
|
