|
"למען תלך בדרך טובים"
"למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, 20)
יונה ברמן
שמוליק, גד וכפיר
מדגם זעיר שמלמד משהו על הרוחות המנשבות
אם לפני עשר-עשרים-שלושים שנה, היה ברור שבן הקיבוץ הדתי מסיים י"ב ומתגייס לצבא. היום רואים הבוגרים, ההורים והמחנכים בחיוב רב את דחיית הצבא בשנה לפחות, וניצול פסק הזמן לקניית יכולות ועצמאות, לימוד תורה לשמה וזמן לתרום לעם ישראל.
שמוליק, גד וכפיר סיימו את מסגרות התיכון לפני שנתיים ושלוש שנים
וכל אחד פנה למסלול לימודי-תורני לפני השירות.
מונולוג ראשון:
"בן חכם ישמח אב" (משלי טו, 20)
שמוליק פרידמן, בארות יצחק,
בן 20, למד במספר מסגרות לימודיות,
סיים בבית ספר אקסטרני,
למד שנה וחצי במכינה הקדם-צבאית בקשת שברמת הגולן.
התגייס לצבא לפני מספר חודשים
"בסוף התיכון החלטתי שאני רוצה ללכת למכינה. בדקתי מכינות שונות ו'קשת' מצאה חן בעיניי. האמת שיש גם כמעט מסורת של בנים מבארות יצחק שהלכו למכינה בקשת".
ספר על המכינה ב'קשת'
"היו לי הרבה דברים מיוחדים שם. פעם ראשונה יצאתי מהבית. פעם ראשונה היה עליי להיות בחברה 24 שעות ביממה. וכמובן, יישוב שלא הכרתי. שום דבר לא דומה לקשת. זה החבר'ה שאתה לומד אתם, זה האנשים והלימודים. סוג של אווירה, ואתה זורם עם זה. מראש אתה בא במטרה למצוא את עצמך, ללמוד ולהתחזק. הגדרתי את עצמי כדתי שבא להתחזק אבל גיליתי שזה הרבה יותר ממה שחשבתי. פתאום נפתח לי עולם ענק בו אני מסתכל על הדת, האמונה והחיים הדתיים כמשהו שונה ממה שחשבתי עד כה. מה שמיוחד הוא שבמכינה אתה בוחר מתוך בחירה, מתוך הזדהות, ולא – כי דורשים ממך. כל אחד בקצב של עצמו.
אם לפני תקופת המכינה הייתה הדת כמה דברים, כמו לשמור שבת, לאכול כשר, להתפלל שחרית, הרי שגיליתי, יותר מהכול, שהתורה זה אורח חיים. זה עולם שלם. כשאני מסתכל לאחור, אני רואה שהשאיפות שלי לחיים השתנו לגמרי מבחינה רוחנית, בשאלה מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. הכול מושפע מהתורה, מהאמונה, מהדרך".
מה הגורמים שהשפיעו עליך ביותר?
"כשאני חושב על הכול, ברור לי שהרבנים הם מודל לחיקוי, שהגשימו את מה שאני מדבר עליו. הגורם השני אלו החברים שמצאתי במכינה בקשת, חברים שלי לכל החיים. היינו צמודים שנה וחצי. נבניתי מהם. שיחות לתוך הלילה, על חלומות, אמונה ודברים קטנים שעוזרים אחד לשני ועזרו לי להתפתח. נשארתי שנה ב' והתגייסתי לפני שלושה חודשים".
ספר לי על תהליך הכניסה לצבא
"צריך להבין שכל אחד מגיע למכינה עם חלומות של קרביות וסיירות. חצי מהזמן במכינה מדברים על הצבא. כל אחד יודע שם יותר מהרמטכ"ל. עושים אימונים, הולכים לגיבושים, מנסים להגיע להכי גבוה ואני לא רואה בזה שום רע. כולנו הלכנו לגיבושים, הצלחנו, ואז, חלק מאתנו נעצרו בנקודה מסוימת, נעצרו לחשוב, ובנקודה הזו החלטנו כמה חבר'ה שלא נלך לסיירות אלא למקום שנחשב הרבה פחות".
למה?
"יש המון סיבות. חלקן אישיות ופרטיות. העיקרית שבהן היא שבמכינה מדברים אתנו הרבה על עם ישראל. אחדות בעם ישראל, צו השעה, ובתכל'ס איפה אנחנו באמת מתחברים לעם ישראל? כל אחד גדל בקיבוץ שלו, ביישוב שלו, למד בבית ספר טוב, יילך לסיירת עם ילדי שמנת כמוני וכמוך, יחזור לשכונה שלו, ככה יעביר את החיים שלו באוניברסיטה ובמקום העבודה. הבנתי יחד עם כמה מהחברים שלי במכינה, שאחד הדברים הכי חשובים לי הם ההתחברות עם כלל ישראל. היום אני נמצא בצבא עם חבר'ה שבחיים לא הייתי מתחבר אתם. הייתי רואה אותם ברחוב ומקטלג אותם. יצאנו שבעה חבר'ה מהמכינה בקשת ואחד שהצטרף, והלכנו לגדוד משימתי בשטחים, ביש"ע, שהוא גדוד לא ממש נחשב. כל מי שאמרנו לו לפני הגיוס לאן אני הולך, אנשים הרצו לי שעה שלמה איך אני אסבול ואיזה טעות אני עושה. ובאמת, אנחנו נהנים שם מכל רגע. את הקשר יצרנו עם מפקד הגדוד והוא סייע לנו בכך".
הסטתם וילון, ומה גיליתם?
"מהתחלה השתדלנו לא לקרוא לזה 'פרויקט' ולא 'השבחת גדודים'. מי אנחנו? חלק מהעניין שבאנו להיות חיילים בגדוד מתוך גישה חיובית ומתוך ניסיון לשבור סטיגמות. אנחנו מגלים עכשיו שבמידה רבה הכול סטיגמות, תוויות. נכון שיש במחלקה שלי הרבה עולים חדשים ממקומות שונים בארץ, ואנחנו בוודאי עוזרים ומשפיעים ותורמים. נקודות שאני מרגיש 'וואללה, בשביל זה אני פה'. אבל יש גם הרבה דברים שאני וחבריי לומדים מהם. שאנחנו מגלים באיזה סטיגמה אנחנו חיים. ההתחברות בתוך המחלקות ממש טובה. פחדנו שיהיה דיסטנס וממש התבדינו. אנחנו מתחילים להכיר את החבר'ה יותר ויותר. חבר'ה שיש בעיות כספיות אצלם בבית. חבר'ה שממש לא רצו להיות בגדוד. היה כבר יום הורים בצבא ופתאום ראיתי כל מיני חבר'ה מסתובבים לבד. איש לא הגיע אליהם"
איך מתייחסת המכינה לבחירה שלכם?
"מאוד עודדו, מההתחלה. זו הפעם הראשונה, ודיברו על זה הרבה. זה שבר כאילו מחסום מסוים ובעקבות זה החליטו ראשי המכינות, בפגישותיהם המשותפות הקבועות, שהם ינסו לעודד פרויקט כזה מטעם המכינות. בקשת עודדו אותנו מאוד, ובכלל, יש לנו קשר מאוד חזק עם הרבנים שלנו, בשאלות, אומרים 'שבת שלום' ביום שישי, נוסעים למכינה מידי כמה שבתות. הם אנשים מדהימים".
מונולוג שני:
"לב נבון יבקש דעת" (משלי טו, 14)
גד וידרמן, בארות יצחק
כמעט בן 21,
בוגר ישיבת נחלים,
מסיים שנה שנייה בישיבה הגבוהה בגיתית שבבקעת הירדן
"כבר מכיתה ט' היה לי ברור שהמסלול שלי יהיה תורני-רוחני, אפילו אם לא ידעתי להגדיר לעצמי בדיוק. ככל שהתקרבתי לסיום התיכון הייתי יותר ויותר בכיוון. גם בין החבר'ה שלי ניתן היה לזהות אותי ככזה. חשבתי על ישיבת מרכז הרב. הייתי שם גם סופי שבוע, ובסופו של דבר חשבתי שהכיוון שלי יותר חסידי. כשהגעתי לגיתית, גיליתי שזה לא ממש מה שחשבתי שחיפשתי, אבל אני מאושר עם הטעות הזאת. כשמיניסט בתיכון אתה בתוך העולם הקטן שלך, קשה לבנות עולם רוחני. התגלגלתי לגיתית, דיברתי עם מי שמיועד להיות ראש הישיבה על דברים שמטרידים אותי, וראיתי שמתאים לי".
יש משהו בזה שאתה מהמחזור הראשון בישיבה?
"זה השפיע עליי מאוד. עצם העובדה שאני צריך להוציא את עצמי אל הפועל ולא לעסוק רק בלימוד תורה. גם העובדה שאנחנו 10 חבר'ה, 11 – 14 בשני המחזורים. המחזור הראשון יצר קשר יוצא דופן, לטוב ולרע. זה בונה משהו בנפש שאני לא בטוח שהיה מתפתח אצלי בישיבה גדולה יותר וותיקה. גם הקשר של החבר'ה עם הרבנים הוא חזק מאוד, לא בטוח שיש אותו בכל ישיבה.
בן תורה מול שאלת הצבא והקיבוץ הדתי
"לפני הכול ומאוד בסיסי אצלי, אני בן הקיבוץ הדתי. אני יהודי שומר מצוות. כרגע אני לומד תורה. זה ייעוד שיש לי. לזה אני כרגע יותר מתאים ומוטל עליי ללמוד תורה. בעז"ה יגיע זמני גם להתגייס לצה"ל שזו מצווה נוספת, מצווה לאומית חשובה. היה זמן שהיה ברור לי שאחרי שנה וחצי אתגייס, אבל ההחלטה הזו משתנה כל הזמן".
מה זה להיות 'לומד תורה'?
"אני חושב שכרגע אני בונה את עולמי הפנימי-רוחני ומתוך זה אתה בונה את העולם הפנימי-רוחני של עם ישראל. כל מה שאעשה בהמשך, אעשה מתוך המהות של מה המשמעות של העם שלנו, איך להתייחס לכל מה שעבר-עובר על עם ישראל.
עיקר הלימוד האמוני מתבסס על כתבי הרב קוק – עם ישראל, גאולת ישראל ומה תפקידו של עם ישראל. בניית עולם הרוח והמידות של האיש הישראלי.
מבחינה כמותית, עיקר הלימוד זה הגמרא ומה שמסביב לה. מבחינה איכותית, מטרת הלימוד היא יותר הנושא האמוני.
הכנה לחיי משפחה? רשמית לא. זה עולה יותר בשיחות הבלתי פורמליות. הנושא מאוד ער בעיקר משום שחבר אחד בישיבה התחתן כבר, ומסתמן בדרך עוד אחד…".
איך אתה מסתכל על עם ישראל בשעה זו?
"אומר בפשטות, עם ישראל נמצא היום בתהליך של גאולה. כל מי שמסתכל בעין פנימית אמיתית רואה שיש ב – 150 השנים האחרונות תהליך של גאולה – הקמת המדינה מתוך חורבן של השואה, העלייה ב – 150 השנים האחרונות. הקטע הוא שצריך להוציא את זה יותר לעם ישראל. אין גאולה ניסית שבאה בשטף אחד. זו לא המציאות. זהו תהליך איטי, רצוף קשיים.
אני מוצא דמיון בין העולם החילוני, מצד אחד, לעולם החרדי, מצד שני. אלה ואלה לא רואים את הדברים. לקיבוץ הדתי הייתה שאיפה להיות הגשר בין שני עולמות אלה ואני חושב שבזה הוא לא הצליח. מי שיכול אולי להצליח הוא מי שקשור פחות לחיי המעשה ויותר לעולם הלימודי-רוחני, יותר עבודה של 'הביינישים' – בני הישיבות".
איך אתה מרגיש כשאתה חוזר הביתה, לקיבוץ?
"תלוי במצב הרוח שלי, תלוי במצב הרוחני שלי. היו תקופות שהיה לי קשה לחזור הביתה. הכיוון שלי שונה מהכיוון של הקיבוץ, וגם מהכיוון של ההורים שלי. זה אומר להתמודד עם דברים שלא קל לי איתם. זה אומר להיות במגורי הנעורים כשלא כל הסביבה שומרת שבת. אבל חשוב לי. במהלך כמעט שנתיים בישיבה עברתי שלב בהתפתחותי הרוחנית שמקל עלי להתמודד עם מה שאני חושב על הקיבוץ. אני מאוד משתדל לשמור על קשר טוב עם כל הבנים מהכיתה שלי בקיבוץ.
היום אני מגלה עד כמה הקיבוץ הוא בפנימיותי. היום אני חושב שבסופו של דבר מקומי בקיבוץ, גם משום שיש בו ערכים חשובים וגם כדי להשפיע את מה שאני יכול להשפיע על הקיבוץ בכיוון הרוחני שלי. 'תכנית ההתנתקות' מאוד השפיעה עליי לפעול בתוך הקיבוץ. ההרגשה שלי שהנושא העכשווי הוא עם ישראל וזה הכיוון שבו אנחנו צריכים לעשות, וזה מביא אותי לעשות יותר בתוך הקיבוץ. שיהיה בו לימוד תורה, שיהיה בו לימוד אמונה, שתהיה פה אווירה רוחנית-דתית.
פתאום בחודשיים האחרונים אני מגלה בי תכונות שלא ידעתי עליהן. ברור שאני קושר את זה למצב הכללי של עם ישראל, ואיפה אני יכול להשפיע אם לא בקיבוץ שלי? המצב מכריע שצריך לפעול. אני מרגיש שקמתי".
מונולוג שלישי:
"לב שמח ייטיב פנים" (משלי טו, 13)
כפיר נגר, בארות יצחק
בן 21, בוגר בית הספר התיכון בקבוצת יבנה
למד שנתיים בישיבה הגבוהה בצפת,
התגייס לשירות צבאי בנח"ל החרדי
"הייתי בישיבה בפדואל בתקופת הישיבות של סוף כיתה י' ביבנה, וזו הייתה אבן דרך מבחינתי. שם 'השתבשתי' – התחזקתי. שם נקודת המפנה, ולמרות שהמשכתי ללמוד ביבנה עד סוף כיתה י"ב, התלבטתי כל הזמן כי היה לי קשה מבחינה דתית. כל מיני דברים – הקירבה לבנות, רציתי יותר לימוד תורה. נשארתי, סיימתי והיה לי כייף עם החבר'ה".
איך בחרת את המשך הדרך?
"שוטטתי. בית הספר מאוד עזר לי. הייתי במגזר החרדי, במגזר החרדי-ספרדי, במכינה של בנים ובנות, דתיים-חילונים. הייתי רשום ל 5 –6 מקומות, ואז, שלושה שבועות לפני התחלת השנה, הכרתי את הישיבה הגבוהה בצפת. מצאתי בה אווירה מאוד טובה, פתוחה. ראיתי את הספרייה שיש בה. ספרים מכל הסוגים, פגשתי במנהגי חסידות. כל זה קסם לי מאוד".
ניצלת את התקופה הזו?
"בטח. התפתחתי שם. נשמתי. הצימאון שהיה לי ללמוד בא שם לידי ביטוי. ישבתי ולמדתי. נהגנו מנהגי חסידות, טבילה כל יום ב - 3.00 לפנות בוקר, אחר כך תפילת ותיקין. הייתי יכול לתפוס גיטרה ולנגן. אנשים תפסו שם את הזרימה.
התלמידים בישיבה הם אחל'ה חברים. כל אחד מעולם אחר. חבר'ה כמוני, שהמוסיקה מדברת אליהם. אנשים שהם בחיפוש כל הזמן. הישיבה היא ישיבה. אחרי שנגמר ה'סדר' תופסים 3 גיטרות וכלים נוספים ומנגנים. לי אישית היה קשה מאוד רק ללמוד, אז עבדתי גם בקהילה. לימדנו בימי שישי בבית ספר חילוני בעיר. עבדנו עם ילדים אתיופים לקראת בר-מצווה והייתה לנו להקה וניגנו בחתונות".
נח"ל חרדי - איך הגעת לזה?
"בעיקר משום שרציתי שירות נפרד של בנים. השירות בנח"ל החרדי הוא שלוש שנים. השנה השלישית היא שנה משימתית. אפשר בשנה הזו לחזור לישיבה. אני לא סגור עדיין. הנח"ל החרדי זה לאו דווקא חבר'ה חרדים. הם באים מחברה חרדית, יש כאלה מרקע דתי מאוד אבל לא כל אחד. יש כאלה שנמצאים בקטעים אחרים מבחינה דתית, אפילו כאלה שכבר לא דתיים. הם חבר'ה עם פאות וזקן וגיטרה ביד. מנגנים ושרים כל רגע שאפשר. גיטרות, דרבוקות. שרים שירי קודש. המפקדים כולם דתיים, ובשבתות זה כמו שבת בישיבה. בטירונות היינו מתפללים כל שבת תפילת ותיקין, תפילה עם שירים, ובסעודות שבת היינו רוקדים עם המפקדים, מדברים, עושים עונג שבת".
איך אתה רואה את הקשר שלך לקיבוץ?
"לפחות בהתחלה אני רואה את עצמי בבארות יצחק. אולי אתחתן, נראה. בהמשך – נראה. יש לי זמן להסתכל מבחוץ. כשאצטרך לקבוע החלטות – נראה. בואי נגיד שבית לא עוזבים, ולנו במיוחד, יש לנו משפחה ענקית בקיבוץ וזה כייף.
מה שיכריע את הכף יהיה הקטע הדתי אלא אם ארגיש איזו שליחות. אין לי מושג".▄
|
|
