|
עמודים כסלו תשס"ה (688) 3
|
|
|
|
נגד הבעת עמדה תנועתית בשאלות פוליטיות
ד"ר אשר כהן, במאמרו הידוע "ראשית צניחת גאולתנו", מתאר את התפתחות הפוליטיקה הישראלית כמעבר מ"פוליטיקה הסדרית" ל"פוליטיקה משברית". בעוד שב"פוליטיקה הסדרית" נהגו לפתור מחלוקות נטולות פתרון בדרך של הסדרים אד-הוק, הרי שב"פוליטיקה משברית" מנסים כל הצדדים לכפות את עמדותיהם, תוך אי התחשבות באחרים. הפוליטיקה ההסדרית אופיינית ליחסים בין צדדים מתונים הרואים חשיבות בקיום המשותף ואילו הפוליטיקה המשברית מאפיינת את היחסים בין צדדים קיצוניים שאינם מוכנים לפשרות, כי "אנו הרוב, ובמשטר דמוקרטי הרוב קובע".
כל אחד יכול לסקור את תולדות המחלוקות בתנועה הציונית, מ"פולמוס הקולטורה" בקונגרסים הראשונים, דרך ה"סטטוס קוו", ועד ועדת נאמן וחוק טל, ולהמחיש את התיאוריה הזאת.
אין כל קושי ליישם את העיקרון הזה על התנהלות הקיבוץ הדתי לאורך כל שנותיו. הווה אומר, מחלוקות פנימיות פותרים על ידי ניסוחים מאחדים, והחיים עושים את שלהם.
ולעניין עצמו:
אני מתנגד בתוקף להצעות לעשות משאל פנימי כדי שנדע פעם אחת מה חושבים רוב חברי הקיבוץ הדתי.
לשם מה עלינו לדעת את זה? כדי שנוכל לפרסם הודעות בשם רוב החברים? כדי שנוכל לדחוק לפינה את המיעוט שבתוכנו?
שאלת משאל העם אינה שאלה קיומית לקיבוץ הדתי, ואני מוכן להסתכן בהערכה שרוב העם אינו מצפה לשמוע את דעתנו. אני מעדיף את העמימות.
נחום ברוכי, בארות יצחק
(יו"ר הוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי)
|
|
|
נגד משאל עם
אני סבור שלא ראוי שתנועת הקיבוץ הדתי תצא בהכרזה פומבית התומכת בקיום משאל עם כתנאי למימוש תכנית ההתנתקות. ונימוקיי הם כדלקמן:
1. אין ספק שמהבחינה הדמוקרטית החלטת הממשלה ואישורה על ידי הכנסת מספיקים כדי להעניק תוקף להחלטת ההתנתקות, כמו שהם מספיקים להעניק תוקף לכל נושא ממלכתי אחר, כגון, יציאה למלחמה או חתימת חוזה שלום (מי שסבור שאישורים אלה אינם מספיקים מהבחינה הדמוקרטית, יכול לנסות לבחון את עמדתו על ידי הגשת בג"ץ).
2. ההצעה להתנות את החלטת ההתנתקות במשאל עם נולדה בעיקרה בקרב המתנגדים לתכנית ההתנתקות, והיא כרוכה – בין השאר - עם מגמות קולניות וחד משמעיות לשלול את הלגיטימיות האישית של ראש הממשלה במגמה מוצהרת לקדם את הפלתו מראשות הממשלה ובכך למנוע או לפחות לעכב את ביצוע ההתנתקות.
3. מוסד משאלי העם טרם התקבל במערכת הפוליטית שלנו. כדי להנהיג אותו במדינת ישראל דרושה פעילות חקיקתית מורכבת, שלהכנתה יקדמו דיונים רבים ויש לה השלכות שונות מעבר לנושא הספציפי הנידון. המעוניינים לדחות את תכנית ההתנתקות יוכלו למשוך באמצעים פרלמנטריים שונים את הכנת החוק. אבל גם ללא תרגילי משיכה של הכנת החוק, אין ספק שהכנת החוק למשאל עם תדחה את ביצוע תכנית ההתנתקות לזמן ממושך. הרבה מהמצדדים בהצעת משאל העם כתנאי לתכנית ההתנתקות מקווים שבינתיים תהיינה בחירות חדשות וכל הנושא יוסר מעל הפרק.
4. מלבד הדיונים החקיקתיים על יצירת הכלי של משאל העם, צפויים דיונים רבים בניסוח הולם של משאל העם הספציפי.
5. איומי ההתנגדות האלימה למימוש תכנית ההתנתקות לא יופחתו במידה ניכרת גם לאחר שהצעת ההתנתקות תעבור במשאל העם. זאת מכיוון, שממילא, רוב הציבור הוא שומר חוק, ואני מאמין שהוא לא ינקוט בהתנגדות אלימה, ואילו אלה המכינים התנגדות אלימה ממילא לא ישוכנעו על ידי משאל העם. מחוגים אלה שמענו די והותר רמזים לשלילת כל תוקף מהחלטות דמוקרטיות כאשר הן נוגעות לציפור הנפש של העם היהודי וכו' (ופרשה נפרדת יהיו הוויכוחים והטענות על שלילת זכותם של ערביי ישראל להיות שותפים במשאל העם, וכו').
6. אני אמנם מקבל שעל הקיבוץ הדתי לעשות מאמצים ופעולות שונות להסרת איומי ההתנגדות האלימה. מאמצים אלה יש להפנות לחוגי רבנים מסוימים שמעניקים – די בגלוי – אישור ותמיכה בהתנגדות אלימה. רק אלה מסוגלים להניא את הזוממים מנקיטת אמצעים אלימים. אני מציע לשתף גורמים שונים במהלך חיוני זה , ואכמ"ל.
7. בסיכום שהוצאנו בעקבות הדיון בנושא יישובי גוש קטיף, נאמר – ולא בכדי – (בסעיף 5) כי "כתנועת התיישבות קיבוצית דתית, אנו תובעים מכל ממשלה המבקשת לקבל הכרעות מדיניות קשות באשר לגורל יישובים בארץ ישראל, לעשות זאת אך ורק על בסיס תמיכה של רוב בעם, ובדרך המכבדת ומוקירה את המתיישבים בשליחותם החלוצית", ולהלן (בסעיף 7) "מתוקף כל זאת אנו תובעים מכל אזרחי ישראל - מראש הממשלה ועד אחרון המתיישבים – להקפיד ולפעול על פי כללי הדמוקרטיה ולכבד הכרעות רוב שתתקבלנה בדרך ראויה. לכולנו שמורה הזכות לחלוק בתוקף על עמדות הממשלה והכנסת, ואף לשלול בכל דרך ראויה את הכרעת הרוב, למחות נגדה ולפעול לשינויה, אך כל זאת תוך שמירה על גבולות החוק, הערבות והאחריות ההדדית לגורל האומה והמדינה". הכרעת רוב הממשלה והכנסת עונה על דרישות אלה.
8. פרסום גלוי של הצטרפות של תנועת הקיבוץ הדתי לדרישת משאל העם כמוה כנקיטת עמדה מוגדרת בשאלת ההתנתקות, משום שבכך היא עשויה – שלא בטובתה – להצטרף אל הקבוצות השונות המתנגדות להתנתקות, וככזאת עליה להימנע מנקיטת עמדה. אין זה שולל, כמובן, את זכותם וחובתם האישית של חברי הקיבוץ הדתי להביע את עמדתם שלהם בסוגיה זו.
9. אני מודע לכך שיש גם כאלה מבין התומכים בהתנתקות, המצדדים במשאל עם, אבל אין בכל זה כדי לשנות את עמדתי המנומקת לעיל.
יוסקה אחיטוב, עין צורים
(חבר הוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי)
|
|
|
בעד משאל עם
1. משאל עם בנושא ההתנתקות הוא צעד חיוני בקונסטלציה הפוליטית-חברתית שנוצרה, מפני שבקרב חוגים רחבים מאוד בציבור (גם בין אלו התומכים בהתנתקות) קיימת תחושה קשה של ניצול הכלים הדמוקרטיים על ידי ראש הממשלה על מנת לכפות את רצונו על העם. יש מצבים בהם יש יסוד סביר לחשוש שהחלטות הפרלמנט, מסיבות שונות, אינן משקפות את דעת ציבור הבוחרים (במקרה דנן – מפני שהשאלה העומדת על הפרק לא עלתה כלל בעת שנערכו הבחירות). נכון שזוהי בעיה מובנית באופייה של הדמוקרטיה, ולא תמיד ניתן להתגבר על מגבלה זו, אולם בשאלות היסטוריות בעלות משקל כבד ואופי חברתי טעון, אין בשום אופן להיתלות בכלליה הפורמליים של הדמוקרטיה, ויש לברר את רצון העם ישירות, אם על ידי בחירות חדשות או משאל עם.
2. ייתכן שיש מי שמנצל את הרעיון הצודק של משאל עם לקידום עמדתו הפוליטית, אך גם אם כן הוא, אין בכך כדי לגרוע מן הצדק והחיוניות שיש בדרישה זו כשלעצמה. אגב, הפלא ופלא – מסתבר שגם ההתנגדות למשאל באה בעיקר מכיוון פוליטי מוגדר.
3. בלי קשר לעניין הנדון כאן, אני סבור שהגיע הזמן שבמדינת ישראל ייחקק חוק משאל עם כמו בכמה מן המתוקנות שבאומות, שעושות בו שימוש לקראת הכרעות הרבה פחות קריטיות (הנהגת היורו וכדומה). ייתכן שאכן אין ברירה אלא לבצע זאת כעת, ויכול להיות בהחלט שמהלך כזה ידחה את ההכרעה בכמה חודשים. אז מה? חוץ מאשר הקונסטלציה הפוליטית המזדמנת שעלולה להיות מוחמצת לשיטתם של תומכי ההתנתקות, אינני רואה מה בוער לעשות את הצעד הקשה הזה (לכל השיטות) בטווח של החודשים הקרובים. ואם אכן, כפי שחושש יוסק'ה, בינתיים תיערכנה בחירות חדשות, ואם אמנם בעקבותיהן כל הנושא יוסר מעל הפרק, הרי בכך יוסרו גם כל הספקות. או אז, יהיה ברור מעל לכל ספק מה היא עמדתו של העם ביחס לשאלה העומדת על הפרק, וממילא משאל העם כבר יהיה מיותר. הלא כן?
4. למודי ניסיון מר אנחנו מן העשור האחרון. אני מסכים לדבריו של יוסק'ה בדבר אחריותם של רבנים (וגם מנהיגים אחרים) לנווט את הספינה כדי שלא תשקע חס וחלילה במצולות, אולם אני מציע לא לתלות הכול ברבנים. המערכות כולן מחויבות לאחריות לשלמות המרקם החברתי, גם המערכת הפוליטית. מחטף פרלמנטרי בנושא כה רגיש וכבד (ע"ע גולדפרב), ללא גיבוי ציבורי ראוי, עלול ליצוק שמן חם לקלחת הרותחת ממילא ולהבעיר תבערה שאחריתה מי ישורנה. לעומת זאת, משאל עם (או לחלופין בחירות חדשות) שאליו יהיו מחויבים כולם (נכון, לא ממש כולם, בעניינים כאלה תמיד יהיו בשוליים מי שלא יקבלו את הכרעות הרוב), יעלו את החברה הישראלית על פסים ברורים ומוצקים ויסירו סופית את החשש האיום למלחמת אחים.
עודד ישראלי, מגדל עוז
(רב וחבר בוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי)
|
|
|
בעד משאל עם
התגובה שהציע יאיר, שאני מסכים עם כל מילה בה, עשויה להתפרש כתמיכת הקיבוץ הדתי בתכנית ההתנתקות, לפיכך אני מציע לא לפרסם אותה, ובמקומה לערוך משאל עם בין חברי הקיבוץ הדתי, וזאת מהנימוקים הבאים:
א. "תכנית ההתנתקות" צופנת בחובה סיכונים חמורים, וכלל לא ברור מה יתרונותיה.
ב. לדעתי, קיימת אפשרות אחרת להיפרדות מרצועת עזה, שעשויים להיות לה, בנסיבות מסוימות, יתרונות רבים לישראל (לא כאן המקום ולא זה הזמן לפרט).
ג. אני שולל את שפורסם בשמו של רב גדול ומכובד, בדבר חובת סירוב פקודה והידיעה מה רוצים בשמים.
ד. הדרך בה קודמה התכנית עד כה מעוררת שאלות ותהיות מבחינה דמוקרטית. יסוד ההתנגדות הנחרצת והמוצדקת לקולות הקוראים לסירוב פקודה, נעוץ בערכי הדמוקרטיה, המהווים בסיס הסכמה כמעט יחיד לקיומנו כמדינה בעת הזאת.
ה. אסור לקרוע את העם! אסור להטיל על הצבא משימה שציבור גדול ומשמעותי, נאמן ומסור למדינה ולצבא, מתנגד לה בתוקף ורואה בה אסון. דבר זה נכון משני עברי קשת הדעות הפוליטית בישראל. הקיבוץ הדתי, שחתר כל השנים להוביל מהלכים של אחדות בעם, הניף בגאון דגל של "יחד נצעד" – וגילה רגישות רבה למתיחויות המאיימות לשסע אותנו, חייב להתגייס במלוא כוחו למנוע קרע בעם.
ו. במצב אליו נקלענו, שאין דומה לו בתולדות מדינת ישראל, יש מקום להכרעה בדרך בלתי שגרתית. משאל עם אינו פתרון קסם ולא מתכונת קבע (אף שהידרדרות הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, מעוררת תהיות האם לא כדאי לשקול כלי זה במקרים נוספים...). נכון שיש ממתנגדי התכנית המבקשים לנצל זאת כהכנסת מקל בגלגלי העגלה הדוהרת, לדעתם, במדרון. נכון שיש מי שדורשים משאל עם אך אינם מקבלים מראש את התוצאות. עמדות אלו, עליהן אני חולק ואותן אני שולל, אין בהן כדי לפסול פתרון זה. אם יערך משאל עם ואם תוצאותיו יגלו תמיכה מוצקה ב"התנתקות", תהא בכך לגיטימציה, מצערת אך תקפה ומחייבת.
ז. צריך להיות סומא בארובה כדי לא להבין שמתנגדי משאל עם חוששים שלא ישיגו רוב מוצק לתכנית, נימוק זה מעורר דאגה. אני מודע לכך שהחולקים עליי רואים זאת אחרת. אני מכבד את עמדתם ומשוכנע שהם נוקטים בה ביושר ובכנות ומאמינים שזו התכנית הטובה ביותר למדינת ישראל.
ח. כיוון שגם בינינו, חברי הקיבוץ הדתי, אנו חלוקים בעניין וחלילה שנאפשר קרע פנימי בתוכנו, אני מציע לערוך ביזמתנו משאל עם זוטא בקרב חברי הקיבוץ הדתי. לא כהליך מחייב המחליף את הכרעת המוסדות, אלא כמכשיר שיאפשר לעמוד על הלכי הרוח הרווחים בתנועתנו. ויהא בו גם מסר חשוב למערכת הפוליטית כולה.
ט. מי שהשתתף בדיוני "המרחב הפתוח" בסעד, נוכח שסוגיית ה"התנתקות" משכה חברים רבים יותר מכל קבוצה אחרת. הסיכומים שם היו "ימניים" יותר מאלה אליהם הגענו בוועדה המדינית, כמקובל וכמסורת שבידינו... דחיית הצעתי זו, עשויה, ובצדק, להתפרש כרתיעה מפני גילוי שעמדת הציבור אינה תואמת את עמדת החברים במוסדות התנועה, ובכך לשכפל את המציאות במדינה בעניין זה עצמו.
י. העיקר הוא החשש הכבד והמבוסס, לטעמי, להתנתקות המוסדות מהחברים בקיבוץ הדתי. ניזהר מעמדות שמעקרות אותנו כתנועה ציונית-דתית מיישבת. אל נאמץ את התפיסה: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". "אני ברייה וחברי ברייה - לימדונו חז"ל – אני מלאכתי בעיר (=הפעילים, המוסדות) והוא מלאכתו בשדה (=החברים בקבוצות)" וכנראה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ולכן, אל לנו לקבל הכרעה בסוגיה סוערת וטעונה זו בלא לשאול את פי "העם שבשדות".
יוחנן בן-יעקב, כפר עציון
(חבר הוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי)
|
|
|
סוגיית סירוב פקודה - תגובות רבני קיבוצים
בתקופה זו בה נערכות הפגנות רבות בנושא ההתנתקות, ראוי שנשים לבנו לדברי הרמב"ם לתלמידו, שעמד לקנא עבורו במחלוקת החמורה שפרצה נגד הרמב"ם. כך מזהיר הרמב"ם את התלמיד: "כללו של דבר, אני רוצה ממך, אם אתה תלמידי, שתלך בדרכי, והוא הנאה לך, שתהיה מן הנעלבין ואינם עולבין ולא תפקיר מיליך, ובדיבורך תשווה ה' לנגדך בראשונה, ובעלי השכל והדת באחרונה... ואפשר לאדם להשיב, ולבקר ולחלוק – בדרך ארץ ובידידות" (איגרת הרמב"ם, כרך א, עמ' שח מהדורת הרב י' שילת)!
יש חשיבות גדולה ביותר להיות מעורבים בנושאים כלל ישראלים העומדים על הפרק, וכחלק מ"דין חינוך", ניתן לערב בהם גם את ילדינו. מותר וצריך להיות שותפים במאבק כנגד החלטות הנראות כפוגעות בערכים ובעקרונות שהם בנפשנו, אבל דרך ביטוין של עמדותינו צריכה להיות "בדרך ארץ ובידידות"!
סגנון של לעג, של ציניות, בוז, דה-לגיטמציה של הזולת, נובע מרדידות מוסרית. אסור לנו להיגרר לרמה כזו גם כאשר אחרים החולקים עמנו נמצאים בדרגה זו.
האנשים שעל דעותיהם אנחנו חולקים, ברוב המקרים פועלים מתוך אידאליזם, מתוך כוונה טהורה, מתוך רצון טוב, מתוך מה שהם, לפי דעתם, חושבים שצריך לעשות למען עם ישראל בתקופה זו. אם נפנים זאת, המאבק ייראה אחרת, מכיוון שהיחס שלנו לאנשים האלה יהיה יחס של אהבה ולא של שנאה.
לאחרונה פרסמתי מכתב לכל חיילינו, בו הסברתי להם את עמדתי בנושא "סירוב פקודה". למרות שרבנים גדולים וחשובים מאוד, שאינני מתקרב לדרגתם, פסקו שיש לסרב לפקודת פינוי, אינני חוזר בי מעמדתי לפיה הסירוב מסוכן לשלום המדינה יותר מאשר הציות, ולפיכך אסור לסרב. אמנם, מי שיוכל להשתחרר ברשות ממטלה כזו – ודאי טוב שיעשה כן.
הרב שמואל סלוטקי, עין הנצי"ב
(מתוך עלון הקיבוץ)
|
|
|
גילוי דעת בעניין סירוב פקודה
החוק במדינת ישראל קובע כי אדם ישא באחריות פלילית למעשיו אף אם נעשו "בציות לצו של רשות מוסמכת שהוא חייב על פי הדין לציית לו", באם "הצו הוא בעליל שלא כדין".
הבחנתו של החוק נכונה גם מוסרית: אין לחייל לבצע פקודה שאינה מוסרית באופן מובהק, באם אין בה כורח מבצעי.
כמובן שכל מצוות התורה נמצאות בקטגוריה זו, ואין לחייל למלא פקודה שיש בה משום עבירה על ההלכה שאין בו כורח מבצעי.
עקירת אדם שלא חטא מביתו הינה מעשה נורא. ואמנם אין בו איסור הלכתי, אך יש בו חטא מוסרי. והדברים נכונים על כל אדם שנברא בצלם, ללא הבדל גזע ודת. לעיתים, על מנת לשמור על קדושת חיי האדם והגנת חיי אזרחיה, מחליטה המדינה על ביצוע פעולות שבתנאים שבשגרה לא היה ניתן כלל להעלותם על הדעת, כיציאה למלחמה, פינוי אנשים מבתיהם, ועוד. אין לחייל לסרב לפקודות אלו הדומות לחילול שבת לצורך מבצעי.
מידת הכורח של החלטות כגון אלו אינה מסורה לכל יחיד, אלא לכלל הציבור, על ידי הכנסת והממשלה, ואין לנו קיום כחברה ללא לכידות זו.
אפשר שישנם מקרים חריגים קיצוניים מאוד, בהם מוטל על היחיד לסרב לפקודה שאינה מוסרית בעיניו אף אם התקבלה על דעת העם. בעיניי, פינוי אנשים מבתיהם אינו נמנה על מקרים אלו.
היוצא מדברינו: באם מחליט העם שעל מנת להגן על חיי אזרחי המדינה יש לפנות אנשים מבתיהם, על החייל לבצע פקודה זו, אף אם היא אינה מוסרית.
בסיום דברינו נעיר שההבחנה שעושים רבים (בעיקר בתקשורת ובמערכת המשפט) בין מוסריות פינוי ערבים מביתם למוסריות פינוי יהודים מביתם, מוכיחה שלא שיקולים מוסריים מנחים אותם, אלא שיקולים פוליטיים.
הרב בני הולצמן, מעלה גלבוע
(מתוך עלון הקיבוץ)
|
|
|
למה לא חתמתי על העצומה?
בימים אלו מחתים יאיר רינמן, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, את רבני הקיבוץ הדתי על עצומה נגד הסרבנות בצה"ל. בין השאר הוא ביקש גם ממני לחתום על העצומה.
לאחר התלבטות החלטתי שלא לחתום על העצומה. למותר לציין שגם לא חתמתי על עצומה של רבנים שקוראים לסירוב פקודה.
עם זאת, אנשים שעמם התייעצתי טוענים שגם העדר חתימה מביע אמירה ציבורית, ולכן החלטתי לפרסם את נימוקיי לאי חתימתי על העצומה:
דעותיי הפוליטיות האישיות אינן נובעות מעיון בספרי הלכה או בפסקי הלכה של רבנים. הן נובעות מהסתכלות על מצבנו, לימוד ההיסטוריה ואינטואיציה אישית. אני מאמין כי דעתי לגיטימית בדיוק כמו כל דעה אחרת בציבור הדתי ובציבור הכללי במדינת ישראל. אינני מסתיר את דעתי בשיחות אישיות ובסטיקרים שעל גבי שמשות המכונית שלי, אך אינני חושב שיש לדעות אלו קשר עם היותי רב הקיבוץ.
זו הסיבה שמעולם לא ניצלתי את הבמה שניתנת לי בשיחות ובדרשות כדי להביע את דעתי הפוליטית.
אני מאמין כי הרבנים שקראו לסירוב פקודה עוד בטרם ניתנה הפקודה – התכוונו ליצור לחץ פוליטי על המנהיגים לקראת החלטתם, כדי למנוע את ההחלטה על ההתנתקות.
באותו אופן אני סבור כי עצומה המתנגדת לסירוב פקודה בטרם ניתנה הפקודה נועדה גם היא למטרות פוליטיות, ומכיוון שאין בכוונתי להביע דעה פוליטית כרב הקיבוץ, סירבתי לחתום על העצומה.
אין להסיק את דעתי בנושא סירוב פקודה מתוך הסירוב שלי לחתום על אף אחת משתי העצומות. מי שרוצה לשמוע את דעתי – כאדם, ולא כרב – מוזמן לבוא ולשמוע אותה באופן ישיר ממני.
הרב ירון בן-דוד, בארות יצחק
(מתוך עלון הקיבוץ)
|
|
|
על הקריאה לסרבנות
כיוון שגררו אותי שלא ברצוני לחתום על העצומה בעניין ההתנתקות והקריאה לסירוב פקודה, אני מוצא לנכון להבהיר את דעתי בעניין:
בוודאי ידועה לכל מי שמכירני דעתי האישית בעניין ההתנתקות, וברור לי שאם הייתי חייל המקבל פקודה לפנות מתיישבים יהודים מבתיהם, לא הייתי מבצעה בכל דרך אפשרית, וישנן הרבה דרכים הקודמות להזדקקות לסירוב פקודה. גם אם הייתי צריך לסרב לפקודה, הייתי עושה זאת, ולו גם במחיר ישיבה בכלא. כל אחד שיבוא לשאלני באופן אישי מה לעשות, אייעץ לו ללכת בדרך זו. בדיוק כפי שנהגתי בהיותי חייל ונדרשתי לחלל שבת, כשהיה ברור לי בעליל שאין בכך צורך בטחוני.
שונה הדבר כשמדובר בקריאה ציבורית לסירוב פקודה.
אם קבוצה של רבנים, גדולה או קטנה, סבורה שצריך להילחם בהתנתקות בכל מחיר, היא צריכה לעשות זאת בעצמה – לרוץ לכל גורם אפשרי ולמחות, לאיים, לצאת לתקשורת וכדומה, אך לא להטיל באופן ציבורי על החיילים את "מעמסת הסירוב". איני נכנס כלל לסוגיה השנויה במחלוקת, האם קריאה כזו הורסת את הדמוקרטיה או לא. כל אמצעי התקשורת דנים בכך, ויש פנים לכאן ולכאן, ואין לי מה להוסיף. אני בא מכיוון אחר – אני סבור שאיננו רשאים להעמיד את החיילים שלנו בניסיון הזה, ובעיקר את המפקדים. אי אפשר להעמיד אותם בחזית הוויכוח הציבורי. הרבנים הסוברים כך צריכים לצאת למלחמה והם שצריכים ליטול על שכמם את נטל המאבק. אמירה כללית כזו גורמת לרבים מחיילנו לחוש תחושת ניתוק מהעולם הרבני - מחוסר היכולת להתמודד עמה, ועלולה להיות לכך השלכה על כל עולמם האמוני. ברור שהוראה הלכתית מעין זו צריכה להיבחן אצל כל חייל באופן שונה, ולכן ההוראה שלה צריכה להיות באופן אישי ולא ציבורי.
נקודה נוספת - קריאה ציבורית לסירוב פוגעת במוסכמה מאוד עדינה ברקמת החיים החברתיים של הציבור במדינה, ואסור לנו לעשות זאת. הלא מחר עלול מישהו להשתמש בנשק זה נגדנו ולא נוכל להשיב לו.
נראה לי שהלחץ הציבורי האמיתי שלנו צריך להיות מופנה לכיוון עריכת "משאל עם", ובדרך הזאת ייאלץ כל צד לקבל את הכרעת העם לכאן או לכאן.
הרב אלישיב קנוהל, כפר עציון
(מתוך עלון הקיבוץ)
|
|
