|
בזמן הזה ובימים ההם
לשם מה נלחמו החשמונאים
אבנר רועי
חג החנוכה נקבע לזיכרון המרד החשמונאי ביוונים בשנת 167 לפנה"ס. בעקבותיו הוקמה המדינה החשמונאית וזו התמידה עד לכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. למעשה הייתה זו העצמאות היהודית האחרונה עד להקמתה של מדינת ישראל בדורנו, לפיכך מתאים החג לעסוק בעניינים אלו. השנה מהדהדת בקרבנו מחלוקת מהותית, בה מגייסים חלק מהדוברים את המרד החשמונאי כהוכחה לטיעוניהם. אלו רואים בגיבורים החשמונאים כשייכים למחנה שלהם, ואלו מנסים לגמד את סממני הגבורה ואף למצוא מגמות אנטי חשמונאיות לצִדם.
הראייה ההיסטורית בהבדל מהפובליציסטית מנסה להשתחרר עד כמה שאפשר מכבלי המציאות העכשווית, הדעות האישיות והגחמות הפוליטיות, ומנסה לבחון באזמל מנתחים מדעי ואובייקטיבי (ככל שניתן) את מאורעות העבר על רקע מציאות תקופתם הם.
השאלה העיקרית והמהותית היא: "לשם מה נלחמו החשמונאים"?
בחיפוש אחר תשובה יש לתור אחר מקורות התקופה. רוב החוקרים סבורים כי הספר האוטנטי והקדום של התקופה הוא ספר חשמונאים א' שנכתב ככל הנראה סמוך לסיום המאורעות המתוארים בו (מכונה גם מקבים א' – יצא לפני שנה במהדורה חדשה על ידי פרופ' א' רפפורט בהוצאת יד בן צבי, להלן הציטוטים ממנו). הספר מתאר בסגנון מקראי את תולדות המרד החשמונאי החל מכיבושי אלכסנדר הגדול (מוקדון) ועד למותו של שמעון החשמונאי. המחבר האנונימי קרוב ברוחו למורדים החשמונאים, כבן ארץ ישראל נהירים לו דרכיה ושביליה, אלו באים לידי ביטוי בתיאור הגאוגרפי של אזורי הקרבות והאירועים השונים. לפיכך את הפתרון לשאלתנו על מטרת המרד יש למצוא בעיקר בין השיטים של ספר זה.
כבר בתחילת הספר, נושא תיאור כיבושי אלכסנדר מוקדון אופי ביקורתי, וכך נאמר:
"ויערוך מלחמות רבות וילכוד מבצרים וישחט מלכי ארץ. ויקח שלל המון עמים ותשקוט הארץ לפניו. ויגבה וירום לבבו ויאסוף חיל עצום מאוד וימשול בארצות עמים, ורוזנים היו לו למס" (מק"א א' 2-4).
ברור לכול שמחבר ספר חשמונאים א' רואה באופן שלילי את עצם המלחמות והכיבוש ולקיחת השלל שבעקבותיו, לשם צבירת כוח וגאווה.
מיורשיו של אלכסנדר יוצא "חוטר רשע" – אנטיוכוס אפיפנס, פירוט רשעתו וגזרותיו יתאר המחבר מאוחר יותר. עם עלייתו של אנטיוכוס מדגיש המחבר גם את הופעתם של המתייוונים, וכך הם מתוארים על ידו:
"ויצאו מישראל בימים ההם בני פריצים, ויפתו רבים לאמור: נלך-נא ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבנו כי מאז נבדלנו מהם מצאנו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם וישא חן בעיני אנשים מקרב העם ויסעו אל המלך, ויתן להם רשיון לעסוק כחוקי הגויים. ויבנו גימנאסיון בירושלים כחוקות הגויים" (מק"א א' 11-14).
מחבר ספר חשמונאים א' נמנע מלספר בפירוט על המתייוונים כפי שעושה ספר חשמונאים ב', אך די לנו בשני פסוקים אלו להבין את שאט הנפש של המחבר ממעשי המתייוונים, מחיבורם התרבותי אל הגויים – לכרות עמם ברית ולעשות כחוקיהם, כפי שמתואר בהמשך:
"ועשו להם ערלה ויעזבו ברית קודש ויצמדו אל הגויים ויתמכרו לעשות הרע" (שם, 15).
עזיבת ברית המילה מסמלת את ההזדהות המוחלטת עם התרבות השונה, ויש שראו בביטוי "ויצמדו" גם נגע של נישואי תערובת. ובכן מדובר על רצון להשתתפות מלאה בתרבות ההלניסטית, ולא רק בהיבט הכלכלי או כתוצאה מלחץ השלטון.
הכיבוש היווני נמשך כ-150 שנה עד לתחילת המרד החשמונאי (332–167 לפנה"ס). גזירות אנטיוכוס הם שהביאו את היחסים בין העם תומכי החשמונאים, המתייוונים, השלטון והאוכלוסייה הנוכרית לנקודת רתיחה. המחבר מונה בפירוט את הגזירות שכוונו למאבק בייחודו התרבותי של עם ישראל באופן זה:
"ויכתוב המלך לכל ממלכתו להיות כולם לעם אחד. ולעזוב איש את חוקיו, ויאותו כל העמים לעשות כדבר המלך... להשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים. ולטמא מקדש וקדושים. לבנות במות והיכלות ופסילים ולזבוח חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם ערלים ולשקץ את נפשם בכל טומאה ותועבה. כדי שישכחו את התורה וימירו את כל החוקים. וכל אשר לא יעשה כדבר המלך יומת" (מק"א א' 41-49).
זאת הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל שהוא עומד בפני "שמד רוחני-תרבותי" גם פרעה וגם המן רצו בהשמדה פיסית. אנטיוכוס ניסה לקעקע מן היסוד את התורה, עושי דבריה והמקדש שבמרכזה. כבר תמהו רבים מדוע נזקק אנטיוכוס לגזרות, שהרי תרבות יוון במהותה היא תרבות "נאורה" שזוהרה היה כובש ומשפיע מאליו ללא כפייה פיסית. ככזאת היו הישגיה פי עשרת מונים – כשם שהשפיע על רבים מישראל לפני הגזרות. התשובות בחלקן מתייחסות לאישיותו הבעייתית של אנטיוכוס שכונה גם "אפימנס" (המשוגע), וחלקן נוגעות במורכבות הפוליטית הפנימית והחיצונית של הממלכה הסלווקית והצורך של העומד בראשה בהחלטיות, בהישגים מידיים ובכסף רב.
התגובה לא איחרה לבוא דרך הסיפור המפורסם על ראשית המרד, כשבאו פקידי המלך למודיעין ומתתיהו קם והורג את הזובח והפקיד היווני. החשוב לענייננו הם הדברים ששם המחבר בפי מתתיהו לאחר ההרג:
"ויקרא מתתיהו בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי" (מק"א ב' 27).
וכן אמר בצוואתו לבניו:
"ואתם קרבו אליכם את כל עושי התורה ונקמו נקמת עמכם. גמלו גמול לגויים והשיבו אל מצוות התורה" (מקב"א ב' 67-68).
המענה החשמונאי המיידי הוא "קנאות לתורה ולמצוותיה" כנגד כל הגזירות שנועדו לבטלה ולהשכיחה.
החוקר המנוח פרופ' מנחם שטרן הי"ד כתב: "מרד החשמונאים שימש לדורות סמל של מאבק לשחרור לאומי ולהתקוממות, יחד עם ההכרה כי אלו היו המאורעות שהצילו את הדת היהודית מהשמדה". מדברנו עולה כי עיקר המאבק על פי ספר החשמונאים א' היה מאבק תרבותי-רוחני שמטרתו שמירה על התורה וחוקיה כבסיס לייחודו של העם היהודי.
נאמנות למורשת החשמונאית משמעותה דחיית עבודת אלילים למיניהם: אלילי זמר, ספורט, קולנוע, אופנה... אילי הון והערצה ללא גבולות של ענייני "העולם הזה". מאידך, קבלת תרבות רוחנית-יהודית שאיננה דוחה ענפים חיוניים אלו, אך בעיקר יונקת מהתורה, הנביאים וממשיכיהם בשאיפתם לעולם טוב וצודק יותר – "לתקן עולם במלכות שדי".
סעד
|
|
