|
אנרכיזם קהילתי
אמנון שפירא
רצוי לא לטעות בכותרת: המושג "אנרכיזם" השתבש בתודעת הבריות בהתקשרו לאלימות ולפריעת חוק,
בעטיין של כמה קבוצות באירופה במאה הי"ט, שאכן פרעו חוק, בניסיונן להרוס את המדינה ואת מוסדותיה. אבל, זה פירוש רע מאוד ל"אנרכיזם"
ה"אנרכיזם" האירופאי נולד בתחילת המאה הי"ט, בעיקר בהגותם של ויליאם גודווין (1836-1756): כהן-דת של אחת הכתות המורדות בסמכות הכנסייה האנגליקנית, ושל פייר-ג'וזף פרודון (צרפת, 1865-1809). הוא מוגדר לרוב כ"תנועה פוליטית המטיפה לביטול המדינה והמרת כל רשויות השלטון בהתאגדויות חופשיות ורצוניות של יחידים". המשותף לבעלי ההגות האנרכיסטית הוא בהתנגדות למדינה ובשלילת השלטון המרכזי שבה. וזאת, בהנחה, שהאדם הוא יצור טוב ותבוני, וההתחברות שלו מרצון עם בני אדם כמוהו, כמו העזרה ההדדית בין בני האדם, הן תכונות אנושיות טבעיות. בעוד שהמדינה מדכאת אותו ואת חירותו, בעצם השררה והחוקים הנכפים על ידה, והיוצרים הבדלי מעמדות ואי שוויון סוציאלי.
אכן, פלג לא מבוטל, פורע חוק, היה פעיל בין מכלול התנועות האנרכיסטיות, ותמך במעשים אלימים של פגיעה בראשי השלטון ואף ברציחתם, מתוך כוונה להביא להריסת המדינה, ובכך הוציא לאנרכיזם שם רע עד היום. לעומתו, החלק המרכזי של התנועה האנרכיסטית שם דגש בפעולה לא-אלימה, אלא חברתית ורעיונית, ומשמעות ה"אנרכיזם" השתנה מ"ביצוע" של מעשי אלימות מתוך עיקרון, ל"שלילה" מוחלטת של כל מעשה אלימות מתוך עיקרון, ובכך קיבל תפישה חדשה של "אידיאה, של החברה ושל החוזה החופשי במקומו של כוח שלטון ממלכתי".
בראשית המאה ה-20, הגדיר ההיסטוריון פ' אלצבאכר את מגמותיו העיקריות של האנרכיזם: א) גנטי-טבעי, המבסס את יסודותיו על טבע האדם הקואופרטיבי (כמו באקונין וקורופטין); ב) ביקורתי-נורמטיבי, המתבסס על חירות האדם (כמו גודווין, לאנדאואר ואמה גולדמן); ג) אידאליסטי, שבמרכזו חוק מוסרי דתי (כמו פרודון, טולסטוי ומרטין בובר); ד) אידו-מוניסטי, המתבסס על אושרו של האדם ועוד. כיום, בספרות הדנה בנושא, מועלים גם התחומים הבאים כחלק של הפילוסופיה האנרכיסטית: חירות האדם, צדק חברתי, הדדיות (= מוטואליזם), סולידריות, קהילתיות, שוויון האדם ופמיניזם, אינדיבידואליזם, התנדבות, אקולוגיה ואיכות הסביבה, פאציפיזם ושלילת מלחמות. למגוון זה של נושאים יש מכנה משותף: חיים טבעיים ומוסריים יותר של היחיד ושל קהילתו; וזאת, כאלטרנטיבה למסגרת הכפייתית והמשחיתה של השלטון המדיני. ואכן, יש המגדירים כיום את האנרכיזם, "יותר חברה ופחות מדינה". הגדרה זאת נולדה בעקבות ספרו של קאנטצן: פחות מדינה - יותר חברה: חירות, אקולוגיה, אנרכיזם.
אבל הנושא יותר מורכב, מפני שלחשיבה האנרכיסטית מתלווה גישה "אוטופית". זו מוגדרת כ"או-טופיה", דהיינו: "מקום שאיננו", כשם ספרו הידוע של תומס מורוס (1516), שהוקדש לתיאורה של חברה חדשה, שבה כל חבריה נהנים מהרמוניה על אי נידח באוקיינוס, שבו הם חיים חיי שיתוף ושוויון מושלמים. וזאת, בהנחת יסוד המצדדת באדם ובתבונתו וביכולתו לשנות את סביבתו. וכדי להוציא טעות נוספת מלבם של רבים: הספרות האוטופיסטית אינה בורחת מן המציאות. אדרבא, היא מעשירה אותה, מפני שהיא מעשירה את אישיות האדם, כמו סוגי ספרות אחרים (היסטוריה, אנתרופולוגיה או שירה). הרי חברה אינה יכולה לנצל את כל העושר הגדול של טבע האדם, וספרות אוטופיסטית נותנת לה, לחברה, פרספקטיבה נכונה, בהציגה ניגודיות לתמונת הראי שלה. לפיכך, גם בני אדם החיים כיום במשטר דמוקרטי מודרני, שבו למדינה ולמוסדותיה יש תפקיד דומיננטי, גם בעתיד הנראה לעין, החל בפקידות ממשלתית וכלה במנגנוני ענק עולמיים של מסחר (כמו "גלובליזציה"), יכולה מחשבה אנרכיסטית לשמש, אם לא זרז להחלפת המשטר, לפחות להתבוננות מעשירה בו מזוויות מבט מורכבות יותר. זאת ועוד: בתפיסות האנרכיסטיות הסתמנה תפיסה חדשה, שהיא מעין "גלגול חילוני" של התפיסה הדתית את רעיון הגאולה והמשיחיות, המתפרצת במיוחד בעיתות משבר, שעה שהאדם מחפש לו מפלט מצרותיו. התרגום ה"חילוני" של האדם הוא לעבר יצירה אנושית בעלת מאפיינים אוטופיים, אבל בעלת תוכן קונסטרוקטיבי. כך הרעיון של ההתיישבות השיתופית בארץ, עם ראשית התנועה הקיבוצית, הקומונה והקבוצה, שנשאו אופי אנרכיסטי/אוטופי, כפי שפירט בובר באחד מספריו שהוקדשו לעולם מושגים זה: "נתיבות באוטופיה".
כל זה, על רגל אחת, מה שנקרא "אנרכיזם קהילתי", שעיקרו: אמונה בבני אדם וביכולתם לנהל בעצמם את ענייניהם. בהנחה, שהמדינה המודרנית, לעומת העבר, אכן פתרה רבות מבעיותיו של האדם, אבל גם יצרה בעיות חדשות, בגלל הגודל, המנגנונים המושחתים (לעיתים), והכוחנות. לכן, עדיף לבני אדם שיבססו יותר ויותר את חייהם על התנדבות, על עזרה הדדית, על התכנסות (חלקית) לקהילה, שבה יביאו לידי ביטוי מלא יותר את כוחות היצירה שלהם, ובמסגרתה יוכלו לחיות חיים טובים ומוסריים יותר.
הגעתי לכל הסיפור הזה באמצעות התנ"ך
בשנים האחרונות פרסמתי בכתבי עת מקצועיים שורת מאמרים בנושאים מגוונים במקרא. בדיעבד התברר לי, די להפתעתי, ומבלי שנתתי דעתי על כך מלכתחילה, שברבים מהם הגעתי למסקנה משותפת אחת: המקרא (וזאת, כמובן, בהכללה, הדורשת הסבר מפורט וניתוח זהיר) אינו אוהב את שלטון האדם, בהיותו
משחית את דרכו, והוא מעדיף את המסגרת השבטית, המקומית (אכן, ה"חלשה", אבל המוסרית יותר, ה"קהילתית", או ה"פדרלית", בלשון המודרנית), על פני המלוכה הריכוזית, ה"חזקה", והרודנית.
לאחרונה קיבלתי חיזוק חשוב מהספר "אנרכיזם" (בהוצאת רסלינג) של אברהם (בומה) יסעור, חבר קיבוץ מרחביה ופרופסור לפילוסופיה חברתית באוניברסיטת חיפה. בהתייעצות אתו אני עומד להוציא בקרוב ספר לאור, שבו כינסתי כמה ממאמריי הקודמים, שאותם עיבדתי מחדש ולהם הוספתי חומר נוסף שהיה ברשותי. שם הספר: אנרכיזם אוטופי מקראי: על המקורות הדתיים הקדומים של האנרכיזם המודרני. מתוך עשרת הפרקים של הספר, אביא להלן, ובתמצית בלבד, את השניים הראשונים.
פרק ראשון: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (סוף ספר שופטים)
בניתוח מפורט הגעתי למסקנה, השונה מהותית מן הפרשנות השכיחה במחקר. לפי מסקנתי, הביטוי, "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", אינו שלילי (במובן של הפקרות), אלא חיובי (במובן "אנרכיסטי"-פוזיטיבי), של העדפת משטר השופטים, הלא-ריכוזי, על פני המשטר הריכוזי של המלך. התקופה הרצויה בישראל, לדעת ספר שופטים, איננה המלוכה אלא דווקא השפוטה, או תקופת השופטים, שבה אכן התרחשו מפעם לפעם מעשים שליליים, אבל בסיכום כללי, תקופה זו עדיפה מהמלוכה בגלל עמדה "אנרכיסטית" מובהקת של המקרא: פחות שלטון ריכוזי ויותר אחריות אישית של השבט המקומי, בית האב וה"קהל". מסקנתי זו מתבססת על שתי הנחות יסוד: ראשית, הפסוק הנ"ל איננו יכול לשמש ביקורת על תקופת השופטים ותוך הצגה חיובית של המלוכה העתידה לבוא, שהרי אדרבא, בתקופת המלכים, לעיתים בעידוד המלכים עצמם, אירעו מעשים חמורים בהרבה של עבודה זרה ומלחמות אחים בלתי פוסקות, קשים פי כמה מסיפור פסל מיכה ופילגש בגבעה: שהראשון תמים והשני חריג. שנית, הביטוי "איש הישר בעיניו" גופו, איננו שלילי כשלעצמו, ובדיקה לשונית דקדקנית של כל היקרויותיו במקרא, מלמדת שהוא תלוי-הֶקשֵר ונוטה להיות נטרלי עד חיובי. בעוד שהכתוב, לו רצה לקטרג על התנהלות בני ישראל, יכול היה לנקוט כמה ביטויים אלטרנטיביים, שליליים בעליל, כמו: "איש הרע בעיני ה' עשה" (כמו שנקט לגבי שלמה, מל"א יא, 6). מסקנתי קרובה לזו שכבר העלה מ"מ בובר (בספרו: מלכות שמים ועוד; ודון יצחק אברבנאל עוד לפניו), שהמבנה השבטי עדיף, כי הוא בנוי על חופש. "חופש", עשוי אמנם להביא להפקרות (כמו בסיפור פילגש בגבעה), אבל גם להיפך: אין התנהלות אנושית ראויה, ואין עבודת ה' ראויה, ללא חירות האדם.
פרק שני: המלוכה הקדומה בישראל - פרדיגמה של שלטון המחריב את עצמו
בפרק זה חשפתי פרדיגמה (דהיינו, תבנית או מודל) לשלושת המלכים הראשונים בישראל - שאול, דוד ושלמה. אחר כך נוסף להם גדעון, שהיה בבחינת "מושל" ומלך. הפרדיגמה בנויה על עשרה פרמטרים שווים ומשותפים, המופיעים גם בסדר שווה, לכל אחד מארבעה מלכים אלה: החל בהצגתו כבעל תכונות חיוביות ובחירתו על ידי ה', וכלה בכישלונו הכפול והבלתי נמנע. עולה, שלמרות בחירתו החיובית של המלך בתהליך תקין ולגיטימי, הוא נכשל, ועוד פעמיים, בכישלון דומה בעל אופי מנטלי/אישי, ולא בגלל כישלון ממסדי או אסטרטגי. מכאן מסקנתי, כי המלוכה הקדומה, באופן דיאלקטי מחריבה את עצמה, ולאחר כישלונה היא "מלכות מדומה". היא אמנם ממשיכה לכאורה לפעול, אבל חיה על זמן שאול וגורלה כבר נחרץ לשבט. נמצא, שכישלון המלך אינו חריג, אלא הכלל, ואינו נובע מליקוי מקומי או זמני, אלא מהמבנה הנפשי הקבוע של אישיות האדם: הרי למדנו, ש"הכוח משחית".
בכך עדות נוספת ליחסו המסתייג של המקרא אל מלכות-אדם, כמסיגה לאחור את מלכות-שמים, וכעולה מדברי גדעון השופט שהפך למלך, כמעט בעל כורחו, כשסירב לבקשת בני ישראל כי ימשול בהם, גם הוא, גם בנו, גם בן-בנו: "לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם, ה' ימשל בכם" (שו' ח, 23). תופעה כזו אנו מכנים בשם: "אנרכיזם קדום במקרא".
"ממשלת ה'" כאן אינה נחשבת "קלריקאליזם", במובן של מנגנון פקידותי של כהני-דת; אלא "תאוקרטיה", במובן אוטופי-רוחני של השראת רוח ה' על מאמיניו. האנרכיזם החיובי, האידאי, טוען, כי שלטון האדם משחית, כשם שכל כוח אנושי, ובייחוד כוח שלטוני, גם כוח דתי, משחית. לא מקרה הוא שאין המקרא מגדיר באופן נמרץ מסגרת שלטונית מסוימת, ובהופעתו הראשונה הוא מקבל אותה רק בדיעבד, ולאחר התנגדות: "כי אֹתי מאסו ממלך עליהם" (שמ"א ח, 7).
אני גם עומד על תופעות רבות נוספות: כמו על כך שבמשך כמאתיים שנה, מאז משה ועד לפני שמואל, אין המנהיג מוריש את המנהיגות לבנו ("הדינסטיה יוצרת כוח", והכוח, כך אמרנו, הריהו משחית). אבל כאשר שמואל, הוריש, לראשונה, את מנהיגותו לבניו (כשמינה אותם "שופטים בבאר שבע"), הללו השחיתו את דרכיהם (ממש כמו בני עלי הכהנים, שהיו לפניו). כן מסתמנת תופעה רחבה למדיי של "הפרדת הרשויות" במקרא: המלך לעולם אינו מחוקק, אינו כהן ואינו ראש הרשות הדתית - בניגוד למקובל בעולם העתיק. והנביא עומד ומתריס נגדו, לעיתים אף מעביר אותו ממלכותו, והרי עיקרה של תורת הפרדת הרשויות, שתהיה "סמכות (אחת) בולמת סמכות (אחרת)".
מה כל זה נוגע לנו, ולציונות הדתית בכללה?
תשובתי, שזה נוגע מאוד.
בשני הדורות האחרונים חלו שינויים מפליגים, בעלי ממד סוציולוגי/דתי בארגון החברתי של "הכיפות הסרוגות", המתאפיין במבנה חדש של הקהילות (בעולם החרדי ישנה תופעה דומה, אבל שונה).
כשהייתי ילד תל-אביבי, הלכתי לבית הכנסת כדי להתפלל. היום, כל בית כנסת, גם בקטמון וברעננה, הוא גם מרכז קהילתי. זו קהילה לומדת, קהילה מטיילת, קהילה חוגגת (מימי הולדת ועד יום העצמאות), וגם קהילה תומכת: מוסרית, חברתית ולעיתים אף כלכלית. כנראה שיש כאן גם השפעה אנגלו-סכסית. שם כבר מזמן כל בית כנסת היה בגדר JCC (דהיינו, Jewish Community Center). חישבו על "יד שרה", למשל: דוגמת מופת של התנדבות קהילתית רחבה למען הנכה והמוגבל, שהעדיפה לפנות לקהילה, במקום למנגנונים הממשלתיים.
והקהילתיות הולכת ומתפתחת: אולי הייתה פה השפעה חוזרת של המבנה הקהילתי המיוחד של ההתנחלויות ביהודה שומרון (כן, ועזה). לצערי, בגלל הנימות הארסיות (בחלקן) המוטחות בהתנחלויות במהלך הוויכוח הפוליטי, מתעלמת התקשורת בישראל מאחת התופעות המופלאות בחברה הציונית-דתית, בהיותה מאורגנת בקהילות, על כל המשמעות ההומניסטית והחברתית שלה. וכמי שיושב שנים ב"שולחן הקומונות הבינלאומי" (ביד טבנקין, אפעל), אני מתרשם, שהתופעה היא בעלת חשיבות סוציולוגית עצומה מבחינה עולמית.
לאחר הקמת היישוב עפרה טענתי (וכמה מחבריי שם הסכימו אתי), שבמידה מסוימת, ההתפתחות של הקהילתיות הנהדרת של היישובים ביש"ע היא גם בהשפעה עקיפה של הקיבוץ הדתי. היו שם רבים מבוגרי בני-עקיבא וחניכי הקיבוץ הדתי, שינקו כמה מרעיונות השיתוף והסולידריות החברתית שלנו, אבל היה קשה להם עם השתפנות העמוקה של הקיבוץ, ולכן נמצא להם פיתרון בדמות היישוב הקהילתי, שהסולידריות החברתית בו אכן גבוהה.
לפני שנים אחדות, באחד הכינוסים של "כנס לביא" שהוקדש לתקשורת, השתתפה עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן, וכשראתה באולם את מאות חובשי הכיפות הסרוגות (שכולם פחות או יותר חברים של כולם, לפי העיקרון של "חוק הדתיים השלובים"), אמרה בגלוי, ודומני שגם ביותר משמץ קנאה, ומבלי להתבייש: "אתם הדתיים, נהדר לכם. יש לכם קהילה. לנו, החילונים, אין קהילה". התופעה רק הולכת ומתפתחת, וכנראה, למורת רוחם של כמה רבנים חרד"ליים, כמו הרבנים שפירא ואליהו, המתנגדים להתארגנות קהילתית הבנויה על יסוד שוויון המינים. הם, למשל, מתנגדים בתוקף, כי נשים וגברים יישבו יחד, כחברי קהילה אחת באולם אחד, לשם לימוד תורה. הדגם החרדי, של חברה גברית טהורה, נראה להם הרבה יותר מתאים.
יש להודות שבמידה מסוימת, מהווים היישובים הקהילתיים איום (סמוי) על הקיבוץ הדתי: התברר, שאפשר לפתח סולידריות אנושית וקהילתית, חברה מתוקנת, עזרה הדדית, תמיכה בפרויקטים לאומיים ויישוב הארץ, מבלי לחיות בקיבוץ. אבל, אל לנו לדאוג מכך, וקנאת סופרים תרבה חכמה. דווקא ככזה, יש לקיבוץ הדתי כמה יתרונות יחסיים גדולים, ואותם צריך לנצל ולהפעיל.
ולבסוף, עדיין באותו עניין, כמה מילים לגבי יונתן.
יונתן מעד פעמיים, כשקיבל עליו את המשימה הלא-ראויה. ראשית, הוא טועה כמו הבוס שלו, בהעריכו, שהוא האיש הכי מתאים, מפני שהוא דתי, ומפני שהוא איש התיישבות. לשווא ניסיתי לשכנעו שזה הפוך על הפוך: דווקא בגלל מוצאו הוא האיש הכי בלתי מתאים, כי הוא נתפס כמתגרה וכמעורר הכי הרבה אמוציות והתנגדות בין המתיישבים (אם לא תחושת נבגדות, בייחוד בגרעין הקשה שלהם).
שנית, לפי דעתו, והוא אכן מאמין בה באמת ובתמים, אם מדינת ישראל תעקור בכוח את המתיישבים, היא תהיה אחרי זה יותר יהודית ויותר דמוקרטית. ושוב, "הפוך על הפוך": לדעתי (ולדעת רבים הרואים נכוחה) היא תהיה הרבה פחות יהודית והרבה פחות דמוקרטית. "פחות יהודית", כי עקירת החבל על תוצאותיו הקשות, ללא הסכם ובתוך מלחמה מתמשכת, תרסק את הסולידריות היהודית בינינו. ובלי סולידריות, ובלי ערבות הדדית אין יהודים ואין יהדות. ו"פחות דמוקרטית", כי "דמוקרטיה" תיהפך (וכבר נהפכה) למילה גסה, צינית ואכזרית, לאור התנהלותו הדורסנית של שרון (שבבחינת-עומק שלה, היא על גבול הפאשיזם, באותו מובן של "המדינה זה אני"), ששום החלטה של כנסת, כנועה ובדיעבד, לא ימחקו אותה.
השבר יהיה נורא, והקיבוץ הדתי יהיה מעורב בה עד לשד עצמותיו, משום שאחד מחבריו הפעילים ייטול בה חלק מרכזי. בשעתו טעה ליבוביץ' כשניבא שבשעת השבר הגדול (שלא יבוא) אנשי "גוש אמונים" ימירו את דתם או יירדו מן הארץ: לא יקרה לא זה ולא זה. אבל תהיה ירידה פנימית (כמו אותו חבר קיבוץ מתוסכל, שמסתייג מ"הקיבוץ", והוא מתכנס בתוך עצמו ובתוך משפחתו), והעקורים, כמו רוב החברה הציונית-דתית (לא כולל מימ"ד, בראשות הרב מלכיאור; שביום פקודה עומדת, ועמדה מנגד), יתכנסו בתוך עצמם, ובתוך הקהילה. ואולי לעת הזאת זימן לנו הקב"ה את הקהילתיות, שהייתה ראויה לפרוח בזמנים כתיקונם בשקט ובשלווה, בששון ובשמחה, והנה תתברר לנו גם כישועה לעת צרה, וכמקלט ליום סגריר ומשבר. לו יהי.
מכל מקום, יש מקום לבחון מחדש את גישתנו לנושא הקהילתיות בארץ, וכנראה, הגיעה השעה לייסד מסגרת-על של כל היישובים הקהילתיים, מהקיבוץ הדתי ועד עפרה והושעיה. מסגרת כזו אינה שאלה טכנית -ארגונית אלא ערכית: הרוב הגדול של הקהילות בארץ (ובפירוש לא כולן, שהרי חלקן חרד"ליות, או סמי-חרד"ליות), מורכבות מאנשי "תורה ועבודה" במובנה ההיסטורי, ובשאלות רבות, מצדק חברתי ועד מעמד האישה והיחס לשאלות של זהות תרבותית, יש בינינו הרבה מן המשותף. נוסף לכך, ארגון הקהילות הארצי, על רבניו המקומיים, גם יוכל לשמש אלטרנטיבה לרבנות אחרת (זו שחיה בזמן אחר ובמקום אחר).
אנחנו ממילא הולכים להיפרד בקרוב מן הישראלים: עקירת גוש קטיף בתנאים האיומים האלה תנתק אותנו בעליל מהישראליות החדשה, שהיא כל-כך מנוגדת ליהדות ההיסטורית; זו הישראליות הדואגת להיום ולא למחר (קל וחומר שלא לעבר); לחיים נוחים ולא לחיים של ערך ושל מאמץ; לעצמה ולא לזולתה.
מה שייוותר לנו אז לעשות, יהיה, להתכנס בתוך עצמנו בקהילות, ולהתחזק איש באחיו.
טירת צבי
|
|
