פרשת בהעלותך תשס"ו 2006 (2) מאת הרב ירון בן-דוד

אחד היתרונות במטבח קיבוצי שטרם הופרט, הוא שעדיין אפשר להתלונן על האוכל, כפי שהתרגלנו זמן רב כל כך. מסתבר שההרגל הזה טבוע בנו כבר אלפי שנים. אפילו כשבני ישראל אכלו את המן - הם התלוננו על האוכל, מה שלא מותיר הרבה תקווה לענף המזון בקיבוצינו...

אבל יחד עם זאת, מעניין לבחון כיצד הגיב הקב"ה לתלונת העם בפרשתנו: המתלוננים אינם מכחישים את העובדה שלא חסר להם מן, אבל הם רוצים בשר. והקב"ה, בתור האקונום של הנודדים במדבר, מצליח לשכנע אותם שבעצם עוף זה בשר, ומביא להם כמות אדירה של עוף שתשתיק את המתלוננים לתקופה ארוכה "עד אשר יצא מאפכם". נדמה לי שחברי קיבוצים מכירים את הביטוי הזה לגבי מוצרי מזון שניתן להשיג בזול בתקופה מסוימת...

אבל מי שיעיין בפסוקים שבפרשה, ייווכח לדעת שהפתרון לתלונה אינו הבשר. עוד לפני שהקב"ה מציג את הפתרון של הבשר, הוא פותר את שורש הבעיה - זו אשר גרמה לתלונה מלכתחילה, ואשר גם גרמה למשבר המנהיגות של משה. מסתבר שלא חיסרון הבשר הוא הבעיה, אלא דווקא חיסרון הרוח. ולכן הפתרון צריך להיות בתחום הרוח ולא בתחום הבשר: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". רק אחרי שפותרים את בעיית הרוח של העם, אפשר לגשת לפתור את בעיית הבשר. ופעמים רבות, פתרון הבעיה של הרוח, מביא בעצמו את פתרון בעיית הבשר: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם".

האדם מורכב מבשר ורוח. גוף ונשמה. יש והבשר הוא המניע למעשי האדם, ויש שדווקא הרוח היא הדומיננטית. כשהבשר הופך להיות הדבר העיקרי, הרי שהפתרון צריך להיות דווקא ברוח - להגביר את המינון של הרוח, כך שהוא יוכל להתגבר על הבשר. מהותו של האדם נמדדת ביכולת ההשלטה של הרוח על הבשר.

כשאדם נותן משהו משלו, אנחנו אומרים שרוחו היא הנדיבה. "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות ל"ה, כ"א). בדרך כלל גופו של האדם מושך אותו אל הדברים החומריים, ואילו רוחו של האדם נמשכת אל המעשים הטובים והנתינה. לכן מבקש דוד המלך מהקב"ה: "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (תהלים נ"א, י"ד). ואולם, יש אשר דווקא הבשר יכול לתרום. זוהי תרומה שניתנת בזכות שאר רוח, אבל יכולה להתבצע רק כשהרוח כבר איננה. אם ישנה מצווה אחת שאדם יכול לעשות כאשר אין בו עוד רוח כלל, היא תרומת איברים מגופו להצלתם של חולים אחרים.

אמת, ישנן בעיות הלכתיות שאותן צריך לפתור כאשר באים לתרום איברים. ישנה שאלה הלכתית של קביעת רגע המוות, ישנה בעיה של תרומת איברים למדע וניוול המת, וישנן עוד שאלות הלכתיות שאותן יש לברר כשמגיעה השעה, לא עלינו. אך אסור שהשאלות ההלכתיות האלה יעיבו על עצם השאלה העקרונית - האם מצווה לתרום איברים או לא. ולעניות דעתי התשובה העקרונית היא שזו מצווה גדולה.

כיום, כשאדם חותם על כרטיס "אדי", ובו הוא מצהיר על נכונותו לתרום איברים, הוא אינו מסכן את עצמו מבחינה הלכתית. ישנו סעיף מפורש - שיש להקפיד לסמן, כמובן - ובו התורם מדגיש שכל כוונתו שהתרומה תיעשה אחרי הסכמה של רב שייבחר לבקשת המשפחה.

ובכל זאת, לחתימה על הכרטיס ישנה משמעות חשובה מאוד. היא מעלה את הנושא, גורמת לבירורו, ומבהירה שכוונתו היסודית של האדם היא לתרום. המצב שבו דווקא במדינת ישראל ממתינים כל כך הרבה אנשים לאיברים להשתלה, ואין בכוחם של הרופאים לשכנע בני משפחה של נפטרים לתרום מאיבריהם לצורך הצלת חיים, הוא מצב מחפיר. כל העוסקים בעניין זה מעידים כי במרבית המקרים המחסום בפני תרומת האיברים אינו פסקי ההלכה של הרבנים, אלא הסכמתם של בני המשפחה לערוך את הבירור ההלכתי.