פרשת קורח מזמינה אותנו לעיין בתופעת חילוקי הדעות בין בני האדם. בניגוד למחלוקת קורח ועדתו מכריזה המשנה באבות (ה',י"ז) ש"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם". אני מבקש לראות בהכרזה זו לא רק תיאור של מצב אלא גם הבטחה. לאמור, שלפנינו אמירה כנגד האשליה שניתן יהיה אי פעם להגיע לאחדות דעים ואף הבעת עמדה סמויה שמציאות פלורליסטית היא מציאות רצויה.
הפנמה של עמדה כזאת מחייבת התאמת ציפיות ועיצוב אסטרטגיה חינוכית, חברתית ופוליטית, שתשכיל לשַמֵּר מציאות פלורליסטית כזאת. גישה זו מחייבת קורטוב של ענווה ונכונות נפשית שלא להשליט את עמדותיך שלך על האחרים. הפנמה של עמדה כזאת דורשת מאמץ ניכר מכל אדם, משום שבדרך הטבע בני האדם אינם מוכנים לקבל עמדות נוגדות וסותרות.
מאידך, מעידה משנתנו, שמחלוקת כדוגמת מחלוקת קורח ועדתו, שלא הייתה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. סופה הרס וכיליון. על פי דרכנו ב"מחלוקת קורח ועדתו" לא ניתן פתחון פה לבעלי הפלוגתא.
לצערנו עלינו להודות כי דווקא קבוצות דתיות מאופיינות בדרך כלל בחוסר היכולת להשלים עם עמדות חלוקות. פעמים הרבה הן אינן בוחלות בשימוש באלימות מילולית – דלגיטימציה המלווה בחרמות ובנידויים – ואף באלימות פיזית כנגד אלה החלוקים עליהן. אירוניה של ההיסטוריה היא, שדווקא אלה המשוכנעים שהם פועלים בשם שמיים ולשם שמיים, עושים ככל יכולתם להשתיק ולהכניע את יריביהם, ופועלים כך שהמחלוקת שבעיניהם היא מחלוקת לשם שמיים, לא תתקיים. אכן, תימוכין לעמדה לא סבלנית זאת יכולים למצוא בדברי הגמרא בסנהדרין (פ"ח ע"ב) ש"משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות". על פי תיאור זה, המחלוקת היא תופעה פתולוגית, שניתן היה למנוע אותה.
אולם לא ניתן להתעלם מכך שהמציאות בפועל היא מאז ועולם מציאות פלורליסטית. עדויות לרוב מאשרות מציאות זו, והיא מלווה את תולדותינו מן המקרא ועד לימינו אלה. יש אמנם ניסיונות לתאר מציאות זו בצבעים אידיליים, ולטעון כי המחלוקות הללו לא הפרו את השלום והאחווה. וכלשונו של הירושלמי ביבמות (פ"א ה"ו): "אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל... לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי אלא נוהגין באמת ובשלום שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" (והשוו גם משנת עדויות ד', ח'). אולם אי אפשר להתעלם מעדויות מנוגדות אחרות המתארות את האלימות שליוותה את המחלוקות הללו.
וכך מצינו בתוספתא שבת (א', ט"ז): "אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמיי על בית הלל שמונה-עשרה דבר גזרו בו ביום והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל". בלשון פחות עדינה מפורש בירושלמי (שבת פ"א, ה"ד): תנא רבי יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני, שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" (והשוו הערת התוספות בגיטין ל"ו, ע"ב, ד"ה "אלא"). מחלוקת אלימה זו תועדה אף במגילת תענית, שבה מסופר כי בתשעה באדר "גזרו תענית על שנחלקו בית שמאי ובית הלל ונהרגו שלשת אלפים מתלמידיהם". ועדות נוספת על כך מצינו בהלכות א"י מן הגניזה, מהדורת מרגליות (עמ' קמ"ב), כי "בארבעה באדר נפלה מחלוקת בין תלמידי שמיי והלל ואבד מהם הרבה".
המציאות האנושית היא מציאות פלורליסטית. ניסיונותיהם של מאמינים נלהבים להשליט את אמונותיהם על האחרים שהיו מלווים, הן בתולדותינו והן בתולדותיהם של עמים אחרים, מאז ימי קדם ועד לימינו, בהררי נחלי דם לא הועילו, וככל הנראה גם לעולם לא יועילו, כדבריו של ישעיה ברלין על הטבע האנושי בספרו 'האנושות: בול עץ עיקש'.
