מפגש בלעם, האתון ומלאך ה' מעורר שאלות רבות, שרק על מקצתן נוכל לענות במסגרת זו. האם מפגש זה התרחש במציאות? האם האתון אכן דיברה? או אולי זהו מחזה נבואי? האם כל האירוע עשוי מקשה אחת, נבואי או פיזי, או שהוא עשוי רכיבים שונים של חלום ומציאות?
אם האירוע היה פיזי, כיצד שרי מואב והנערים לא ראו את המלאך? ואם במראה נבואה אנו עוסקים, כיצד ראתה זאת בהמה? ואם הבהמה משיגה שזה מלאך ה', מדוע איננה בורחת על נפשה ורק נוטה מהדרך?
עצם האירוע עצמו תמוה. מלאך ה' עומד באמצע הדרך ומפריע לנביא ה' לבצע את שליחותו, עליה קיבל את ברכת ה', והמסר שלו זהה למסר של ה' שנמסר לו על ידי האל עצמו?
כמובן שהדברים זקוקים לפרשנות, והפרשנים אכן שואלים ומגיבים. אנסה לתאר את תגובתם המנוגדת של האברבנאל והרמב"ם.
לפי אברבנאל, מלאך ה' הוא מחזה נבואי, אבל מהלך הבהמה, נטייתה מהדרך שלוש פעמים, לחיצת רגלו של בלעם, הכאת הבהמה על ידו, רביצתה על הקרקע וכן הדיאלוג בינה לבין בלעם - הכל גשמי.
לפי פרשנות זו, שרי מואב לא ראו את המחזה, אף על פי שהבהמה ראתה זאת, מכיוון שהם הלכו קדימה לפני בלעם. הנערים היו צעירים ולא יכלו לקלוט את מראה הנבואה. בבהמה נעשה נס כפול: גם ראתה את מלאך ה' וגם דיברה, ולכן מתה מיד לאחר מכן. המספר שלוש בא להדגיש שהנביא צריך לשים לב לכך שאין כאן מקריות. ומה שקורה בעצם לפי פירושו של האברבנאל אינו אלא הדרכה לאדם שנמצא בתהליך של שינוי - מקוסם לנביא ה'. או במילים אחרות, תיאור של היחס בין ההשגחה למזל.
בלעם בדרכו למואב עדיין שבוי במחשבתו של קוסם: "קללת עם ישראל תוריד מזל רע מהמערכת השמימית של המזלות, ותערער את קביעת ההשגחה שעם ישראל ברוך הוא. מאבק האתון בבלעם כולו מוקדש לניגוח מחשבה זו.
המחזה הזה משל הוא: האתון המתנוענעת מסמלת את גרמי השמיים המניעים את מערכת המזל. בלעם הרוכב עליה, מסמל את השכל הנבדל המניע את הגלגל. מלאך ה' מסמל את ההשגחה האלוקית. הגרם השמימי מודע לכך שההשגחה רוצה להיטיב או להרע, והוא מתאים את עצמו לרצונה וסר מהדרך כדי לא להפריע להשגחה במסלולה. הוא רק נוטה מהדרך – לכן האתון רק נוטה ולא נעלמת – מכיוון שמערכת המזל ממשיכה להשפיע על מי שאינו מושגח.
המניע תמיד מניע את הגלגל כפי טבעו. כך בלעם מכה את האתון כדי שתלך בדרך הטבעית - הרגילה. כדי שההשגחה תצליח לבצע את משימתה על רצף של נקודות בזמן, מערכת המזל ומערכת ההשגחה מתלכדות לנתיב פעולה אחד. מלאך ה' בעומדו באמצע הדרך, גדר מזה וגדר מזה, מלכד את ההשגחה והמזל לנתיב אחד, למושגח אין ברירה אלא לנוע במסלול היחיד שנוצר. מערכת המזל, המסומלת על ידי האתון, לוחצת את רגלו של בלעם, כדי שלא יוכל להניע את האתון בדרך הטבעית.
אם כן אנו מבחינים במערכת יחסים כפולה בין המזל להשגחה. מחד, שתי מערכות מקבילות. מאידך, מערכת ההשגחה מתערבת לגבי מושגחיה במערכת המזל ומשנה אותה לפי רצונה, או אז מערכת המזל בטלה מהמושגחים. האתון נלחצת, המלאך עומד שקט ושאנן על עומדו. כדי לממש זאת שתי המערכות מתנגשות האחת בשניה בצורה מוחלטת, אך הנביא אינו יודע עד רגע המפגש איזו מערכת תגבר על חברתה, וה' מראה לו זאת במראה הנבואה.
זה מה שבלעם ראה. בנקודת מפגש זו בטלה לחלוטין מערכת המזל בפני כוליותה של ההשגחה. זהו תפקידו של המלאך. אף על פי שה' כבר דיבר עם בלעם, עדיין בלעם נמצא בתהליך חינוכי אשר יש להשריש באמצעותו את מערכת היחסים הזו בין המזל להשגחה, לאמור: אין לך בלעם ברירה ואתה חייב לברך את ישראל. זו הסיבה שבלעם גם לא התנבא אודות הפורענות שתהיה לישראל בעתיד.
על פירוש זה אפשר לשאול: מניין ששרי בלק הלכו קדימה ולא ראו את המחזה? מדוע שה' יעדיף לפקוח עיני בהמה ולא עיני בני אדם? מדוע להשתמש בנס כה מדהים שבהמה תדבר? אי אפשר להשתמש בכוח המדמה של הנביא כדי לנבא אותו?
לכן, לעניות דעתי, אפשר לקבל את המסר של האברבנאל בתנאי שהוא לבוש בניסוח של הרמב"ם (מור"נ, חלק ב', פרקים מ"א-מ"ב). שם הוא אומר: כל מקום שנאמר או מוזכר מלאך, כגון ג' המלאכים אצל אברהם, המלאך במפגש עם יעקב - מראה נבואה הוא. מכיוון שהשרים והנערים אינם נביאים, אין צורך להידחק ולומר שהשרים הלכו קדימה והנערים קטנים מכדי לראות את המחזה אשר הבהמה כן ראתה אותו?! הרמב"ם לשיטתו: מי שלא הגיע לרמה הגבוהה ביותר של "להיות מוכן לנבואה", לא יכול להיות נביא. לכן לא תיתכן בהמה שרואה מראות ה', אך כאבסורד של הכוח המדמה בתוך מראה הנבואה – אפשר ואפשר.
