בשני עניינים הקשורים בפרשתנו עומד משה ללא מענה למציאות המתחדשת לעיניו.
ראשית, בעניין הנמשך מהפרשה הקודמת – "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד", וברש"י: "בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא... וכאן רפו ידיו?... נתעלמה ממנו הלכה..."
רפיון הידיים יוצר מציאות מסוכנת ביותר של מגפה ההורגת אלפים ושל אזלת יד המשתקת את הציבור, עד שקם פינחס אשר "השיב את חמתי מעל בני ישראל", והביא ל"ותעצר המגפה".
רפיון הידיים הזה מתמיה במיוחד על רקע מאבקיו של משה בכל הפרשות הקודמות כנגד חטאי העם ובעד השגת כפרה ועצירת חרון ה' ועונשיו.
את הפתרון יוצר פינחס במעשיו, ולא משה, אשר כל שנותר לו הוא למסור את ברית השלום וברית כהונת עולם שזוכה בה פינחס בזכות מעשהו.
כך גם בהמשך הפרשה: "ותקרבנה בנות צלפחד" – "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"! המענה הנדרש כאן הוא שונה. לא תגובה למתרחש, אלא דיון ביישומה של חוקת התורה במציאות שונה מן המקובל, מציאות בה נטען שיישום חוק התורה ייצור עוול. גם כאן משה אינו נוטל על עצמו את ההכרעה. משה פונה אל ה' ומבקש ממנו את הנחייתו.
נראה כאילו שגם במקום שבו נדרש משה לפעול ב"סור מרע" – לעצור את החטא ואת תוצאתו הנוראה, וגם במקום שבו נדרש משה ל"עשה טוב" – למצוא פתרון למצוקה חברתית, לעוול שעתיד להתרחש לדעת הטוענות, משה בוחר שלא לעשות.
בהמשך הפרשה, מיד לאחר פרשת בנות צלפחד, מצטווה משה למות. דווקא בעניין ציווי זה, הידוע למשה זה מכבר לאחר שכבר ליווה את אהרון אל מותו, משה מגיב וטוען טיעוניו מול הקב"ה. אין אלו התחנונים אותם הוא מתאר בפרשת "ואתחנן", אלא טיעון אחד בפיו – סוגיית ההנהגה העתידית!
"יפקוד ה', אלקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". משה מצטווה לסמוך את ידיו על יהושע, "איש אשר רוח בו", ולתת מהודו עליו לפני כל העדה. "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע... ויסמוך את ידו עליו".
סוגיית ההנהגה היא זאת המטרידה את משה לפני מותו. בחירת יהושע המנהיג המחליף אשר "על פיו יצאו ועל פיו יבואו" יש בה מענה למשאלתו היחידה הנזכרת כאן בקשר למותו.
היש קשר בין הדברים? האם תש כוח ההנהגה של משה? או אולי משה דווקא מתווה דרך של הנהגה ערב מותו הקרב בשני אירועים אלו?
הפירושים על פרשת המדיינית רבים וידועים. משה ופינחס שניהם קשורים במדייניות. משה נשא את ציפורה ופינחס הוא בן אלעזר ובת פוטיאל (שמות ו', כ"ה. וראה רש"י כ"ה, ו'. וכ"ה, י"א). מה יעשה מנהיג כאשר הציבור מקעקע את עצם זכותו להנהיג ולפעול. האם שתיקתו של משה נובעת מאי-ידיעתו מה לעשות, כדברי חז"ל: "נתעלמה ממנו הלכה", או אולי משה בוחר להניח את הזירה הציבורית להנהגה אחרת, נוספת. תוצאת אי התערבות משה היא דממה ציבורית! כל העם עומדים ובוכים "ראו ולא מיחו!". עד שקם פינחס.
את דברי ה' למשה, אותם עליו למסור לפינחס, ניתן להבין כתוכחה סמויה כלפי משה: "לכן אמור" – "אתה בעצמך לך להגיד לפינחס יושרו ושכרו... בשביל שנתרשלו ידיו של משה ולא מצא ידיו לעשות בזה מאומה ופינחס התחזק, על כן נצטווה משה שהוא יאמר לפינחס גמולו מה'" (הנצי"ב - העמק דבר).
אולם ניתן גם להבין אחרת: אין זה נכון שהמנהיג ינקוט בדרך הקנאות. הקנאות אינה דרכה של ההנהגה. אם יישאל בית דין בסיטואציה כזאת, אסור לו להורות להרוג את "הבועל ארמית". זאת היתה שעה שבה לא נדרשה התגובה הפורמאלית, אלא ההתעוררות של העם – למחות. והם לא עשו זאת, וכך נהיתה זאת שעתו של היחיד המתעורר לעשות, לקנא את קנאת ה'. האם זאת הוראה לאחרים? במידה מסוימת ובהסתייגות: "הנני נותן לו את בריתי שלום" – "ברכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר המעשה היה לשם שמיים, באה הברכה שיהיה תמיד בנחת ובמידת השלום" (הנצי"ב - העמק דבר). יש נושאים שהם מחוץ להוראותיו והנחיותיו של המנהיג הפורמאלי. הם דורשים יוזמה הבאה ממקום אחר, והזוכה להערכת ההנהגה האלוקית והאנושית רק לאחריה.
רבות נאמר על בנות צלפחד ועל היותן הפמיניסטיות הראשונות בטענתן "ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו... כי אין לו בן...", שהיא טענה לשוויון. למעשה, אין בטיעונן דבר עם תביעת זכויות שוות לנשים, משום שכל מטרתן להקים שם לאביהן (לא לאמן, ולא להן), ואם היה להן אח לא היו פונות כלל, כדבריהן.
עם זאת, יש בטענתן הרבה מן העמידה הפמיניסטית. אבינו לא מת ללא יורשים. לאבינו יש המשכיות. אף נשים הן המשכיות. בנות כבנים בירושת ההורים, בהקמת "שם" להורים. כפי שאומר הספרי:
"ותקרבנה בנות צלפחד" – כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים זכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות – טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
מדוע לא הגיב משה? מדוע היפנה את בירור טענתם אל ה'?
נראה לי שהתשובה טמונה במדרש הנזכר – דרכו של עולם שטענתן של הנשים לא תישמע בו. גם אם משה יאזין להם, לא תשתנה העמדה הציבורית. עמדה זו עשויה להשתנות אם טיעונן יתקבל על ידי הקב"ה. משה "מוותר" על עמדת הסמכות דווקא מתוך ראיה של מנהיג איך באמת יתחולל שינוי הערכים הרצוי, איך באמת תבוא עמדתן של החלשות בחברה להאזנה הציבורית – "כן בנות צלפחד דוברות" בנושא זה וכן בנושאים אחרים. טענתן אינה נכונה משום שיש מי שחושב כך, גם כאשר הוא המנהיג. טענתן לשוויון ערכן נכונה במהותה – על פי ה'.
בפנייתו של משה אל ה' בבקשת המנהיג, הוא משתמש בכינוי: "אל אלוקי הרוחות לכל בשר" – כינוי מפתיע המופיע רק פעמים (גם ב"קורח"). מדוע הוא משתמש בו כאן. כמנהיג, משה יודע שהנהגה מורכבת גם מהכרת העם וצרכיו, וגם ממקומם של יחידים בתוך המכלול. בכך יש המשך לעמדותיו המנהיגותיות בשני הנושאים בהם דנו:
משה מעצב את החברה של אחרי ימיו. חברה שלא תהיה תלויה רק בתגובת המנהיג, אלא שתהיה בה גם נקיטת יוזמה וערנות גדולה לתוצאותיה של יזומה זו. חברה שמאזינה מעצמה לקולות המבקשים תיקון עוולות. חברה כזאת צריכה מנהיג שיוציא ויביא, וצריכה גם להוביל את עצמה ל"סור מרע ועשה טוב".
