נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ (משלי כ', כ"א)
אחת הפרשות המיוחדות בתולדות ההתנחלות היא פרשת בני ראובן, בני גד וחצי שבט המנשה. ראשיתה בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, וסופה גלות בארץ אשור, עוד טרם גלות ישראל מאדמתם.
מה היו מניעיה של הפרשה והאם יש קשר בין ראשיתה לאחריתה? התשובות טמונות בין קפלי הסיפור בפרשת מטות: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" (במדבר, ל"ב א').
בפני השבטים הללו עומדות שתי בעיות. האחת, מה יעשו במקנה הרב בזמן המלחמה? והשניה, מי יערוב לכך שעם תום הכיבוש יזכו בנחלה מתאימה? לא פלא איפה שארץ יעזר וגלעד קורצת להם. הם מצרפים מיד מחשבה למעשה, ופונים למשה ולהנהגה, בתקווה שתבין את הרמז: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (ד'). אבל משה איננו נרמז, ושתיקתו מאלצת אותם להציג את בקשתם במפורש: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (ה'). הפעם מגיב משה ותגובתו היא תערובת של תדהמה וכעס: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'" (ו'-ז').
שתי טענות קשות לו למשה. האחת, מנין העוז לבקש פטור מהצבא דווקא עתה, ערב הכניסה למלחמה. והשניה, בקשה כזו עלולה לעצור את הכניסה לארץ, והעונש הקולקטיבי על כך יהיה כבד אף מזה שבא בעטיים של המרגלים (ח'-ט"ו).
תגובתם של השבטים פייסנית ומרגיעה, אבל בקפלי דבריהם עמידה עיקשת על בקשתם: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם... לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ (ט"ז-י"ח).
אנחנו, אומרים השבטים, נצא למלחמה בראש המחנה, ובזאת נוכיח את מחויבותנו לכלל ישראל. אבל בקשתנו היתה ונשארה להתנחל כאן, בעבר הירדן, ועכשיו, עוד לפני הכניסה לארץ.
הפעם מתרצה משה, אבל חשדנותו ופחדיו מן המהלך מביאים אותו לעריכת תיקונים חשובים בנוסח הבקשה. שכן לעיתים בנוסח טמונה גם המהות. ואלו התיקונים:
א. השבטים אומרים באופן סתמי: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים", ומשה מחדד: "יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא" (כ"א).
ב. השבטים אומרים: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (ט"ז), ומדבריהם משתמעת דאגה לרכוש לפני דאגה למשפחה. עומד משה ומתקן: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (כ"ד), דווקא בסדר הזה. יפים לכאן דברי המדרש: "'לֵב חָכָם לִימִינוֹ' (קהלת, י' ב') זה משה, 'וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ' (שם) אלו בני גד, ראובן... שחיבבו את נכסיהם יותר מגופם. אמר להם משה: 'לא תעשון כן אלא עשו את העיקר תחילה'" (תנחומא ה', מטות ז').
ג. השבטים מדגישים את אחריותם לעם בלבד: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י"ז), וכן "עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ" (י"ח). בעקבות כך יגיע גם השכר, ובלשונם: "כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ".
אבל, שואל משה, היכן מקומו של הקב"ה בסיפור? הפן החברתי יבוא אולי על תיקונו, אבל מה עם הפן האמוני? על כן עומד משה ומתקן את דבריהם:
"אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה'" (כ'), "וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ... לִפְנֵי ה'" (כ"א), "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'", וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (כ"ב). דווקא בסדר הזה. אז, ורק אז, "וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'" (כ"ג).
תגובת השבטים היא מיידית, "עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה" (כ"ה), ומיד, ברוח דברי משה, הם מתקנים את ההסכם: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנו יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר" (כ"ו-כ"ז). נשים לב לתיקונים:
א. הטף והנשים לפני המקנה. ב. כל חלוץ צבא יעבור ולא חלקם. ג. חלוצי הצבא יעברו לפני ה'.
ועדיין משה חושש. על כן, נוכח הנהגת האומה, הוא מחשק את ההסכם בתנאי כפול:
"אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (כ"ט-ל'). מעבר לתנאי הכפול, נשים לב גם לסדר הדברים שקובע משה: קודם קיום כל ההתחייבויות, ורק אז מסירת הקרקע כנחלת קבע. גם לתיקון זה מסכימים השבטים, ולא עוד, אלא שדברי משה הופכים בפיהם לצו מגבוה: "אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה" (ל"א).
כיוון שנתמלאו כל דרישותיו מוסר משה את השטח לשניים וחצי השבטים (שאלת הצטרפות חצי שבט המנשה הוא דיון בפני עצמו), והם פותחים במבצע התנחלות.
לכאורה, הכל מחוזק ומחושק ואין מקום לאי הבנות. אף על פי כן אלו אינן מאחרות לבוא. בבואם לשוב לעבר הירדן, לאחר שתמו שנות הכיבוש והחלוקה, הם בונים על גלילות הירדן מזבח גדול למראה. הדבר מחולל סערה רבתי בעם. הקמת המזבח מתפרשת בעיני העם כמקום חילופי למזבח ה' בשילה, ובניגוד לאיסור הבמות (דברים י"ב-י"ג). כל החשדות המודחקים פורצים החוצה והעם מתקהל כולו למלחמה. זו נמנעת ברגע האחרון לאחר שמשלחת בראשות פנחס משתכנעת מדברי שניים וחצי השבטים כי המזבח לא נועד חלילה לפירוד ולמרד בה' אלא להיפך, לעדות לדורות הבאים בדבר השתייכותם לעם ישראל ולמקדש ה' (יהושע, כ"ב).
דבריהם, כאמור, התקבלו באמון. ואף על פי כן, העובדה המדהימה שהעם מוכן לצאת למלחמה נגד אלו שזה לא מכבר עמדו בראש הלוחמים אומר דרשני וגם מלמד על רמת החשדות כלפי אלו שידעו להסדיר לעצמם נחלה "מחוץ לתור".
אכן החטא הקדמון של תאוות הממון מוסיף לזרוע פירוד.
"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים", שואלת דבורה הנביאה בלעג. אנחנו, אומרת דבורה, נתונים במלחמה קשה עם סיסרא, אבל "לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב". שם דנים ומתווכחים, אבל לשלב מעשה לא מגיעים! וגד ומנשה? "גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן", היא לועגת, ועל כן סבור הוא שהמרחק פוטר אותו מאחריות (שופטים ה', ועיין שם בדעת מקרא ובי. קויפמן).
על כן לא ייפלא יחסו של המדרש לשבטים אלו: "שלוש מתנות ברא הקב"ה בעולם - חוכמה, גדולה ועושר. זכה אדם לאחד מהם, נוטל חמדת כל העולם. אימתי? בזמן שהם מתנות שמיים ובאות מכוח הגבורה של הקב"ה... מתנות אלו בשעה שאינן באות מן המקום סופן להפסק ממנו. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכן גלו תחילה מכל השבטים. שנאמר "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה" (דברי הימים ה', כ"א). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. אמר להם הקב"ה: 'אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם? חייכם אין בו ברכה', שנאמר: נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" (משלי כ', כ"א. תנחומא מטות ה').
מוסר ההשכל מצוי בפרשה מלוא החופניים. עיקרו לדורות, והוא כי בשורש הקשר לארץ ישראל צריכה להיות האמונה. נכסי החומר הם תנאי הכרחי אך נלווה. רק שילוב של השניים ובסדר הנכון, יצור שגשוג וחיים שלמים של עבדי ה' על אדמת הקודש.
