בכנס בירושלים ב - 1993, התלונן פרופ' מ' וולצר מפרינסטון, כי "המסורת היהודית" יודעת "רק שתי קטגוריות של מלחמה (היינו, "מלחמת רשות", או "מלחמת מצווה"), אך נעדרת ממנה קטגוריה שלישית, של מלחמה פסולה או אסורה". דבריי להלן הם חלק קטן ממאמר מקיף שפרסמתי: "על המגמה להגבלת המלחמה ולעידונה, במקרא", בתוך: עיוני מקרא ופרשנות ז', אוניברסיטת בר-אילן (תשס"ה), עמ' 363-335, והרוצה יעיין שם.
במאמר ניתחתי 26 מקורות בשבעה תחומים, שעניינם, מגמה של צמצום המלחמה או מניעתה. הדיון הוא ספרותי, ומבוסס על הסיפור המקראי כסיפור; כלומר, על היסטוריה מתוארת, ולא על היסטוריה משוערת. לפי מסקנותיי, במקרא אין "פאציפיזם" (שיסודו בנצרות הקדומה) מחד גיסא; וגם לא מגמה קבועה של "מלחמת-קודש" ארוכת-טווח, דמויית "ג'יהאד", מאידך גיסא. בחינת הנושא בספרות המזרח הקרוב הקדום העלתה, שבכל קובצי החוקים העתיקים שנתגלו עד כה (כמו חוקי חמורבי, חוקי אשנונה, חוקי ליפית אשתר ועוד), לא נמצא ולו חוק אחד, המגביל חיילים בעת מלחמה. למיטב ידיעתי, המקרא הנו המקור הראשון בהיסטוריה העתיקה המציב שורה של הגבלות חוקיות בעלות ממד מוסרי, באשר לניהול המלחמה על ידי הצבא.
ראשי-הפרקים שנדונו במאמר הם: א) בקשת-שלום וסמלי-שלום כמעדנים את המלחמה. ב) הפרדוקס של הסכמה למלחמה כנורמה חוקית, תוך התנגדות עקרונית לכל שפיכות דמים. ג) ערכים מוסריים המרסנים את המלחמה ד) איסור טוטאלי של מלחמות נגד ארצות מסוימות, שכנות. ה) כמה מחוקי המלחמה. ו) ה"קוד האתי" של המלחמה. ז) אוטופיה מול מציאות (ביטול גמור של המלחמות בעולם העתידי).
מתוכם נביא כאן דוגמא אחת קטנה מפרשת "דברים", הבנויה על דרישת התורה לקריאה לשלום עם האויב טרם מלחמה, כנזכר בפרשת "כי תצא": "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים, כ', 10).
אמנם, מלשון הכתוב עולה, כי הקריאה ל"שלום" כללה גם תביעה נמרצת לכפיית חסות על העיר הנתונה במצור ("והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס, ועבדוך", שם, 11) וסוג כזה של שלום היה מקובל במזרח הקדום. עם זאת, עצם הקריאה לשלום היא בעלת אופי עקרוני בתובעה, כי לפני המלחמה יש לדבר עם האויב "שלום". אמנם, יש מחלוקת בדבר, אם הקריאה ל"שלום" היא כללית, ונוהגת בכל מקרה, או שהיא נוגעת רק לאותם עמים שאינם מ"שבעת העמים".
התופעה שלפיה יש להקדים בדברי שלום טרם המלחמה באה לידי ביטוי חריף במלחמת משה בסיחון:
"ראה (מצווה ה' למשה) נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה...; (תגובת משה): ואשלח מלאכים... אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמר. אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאול. אֹכל בכסף תשברני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי" (דברים, ב', 28-24).
במלחמה זו נגד סיחון התגלתה סתירה בין הוראת ה' להילחם בו ("התגר בו מלחמה"), לבין קריאת משה בפועל, לשלום ("דברי שלום לאמר"), ולפי מדרשי חז"ל (והפרשנות המסורתית שבעקבותיהם) ביצועו של משה הוא פרי שיקול אוטונומי שלו, כנגד הוראת ה'. מן המדרש עולה, כי הסתירה היא פרי התפתחות מוסרית: "זה אחד משלושה דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו (הקב"ה למשה): 'למדתני'... השלישית, כשאמר לו הקב"ה: 'עשה מלחמה עם סיחון'... ומשה לא עשה כן... אמר לו הקב"ה: 'חייך, שאני מבטל דברי ומקיים דבריך'" (במדבר רבה, חוקת, ל"ג). "ביטול" דברי ה', לעומת חידושו האישי של משה, הוא דוגמה חריפה של נורמה דתית חדשה, המחליפה את הנורמה הקודמת, הראויה פחות. וכך עולה גם מפירוש רש"י: "אף על פי שלא ציווני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי... מן התורה שקדמה לעולם". גם מפירוש רמב"ן משתמע, ששיקולו של משה היה אוטונומי ("היה משה עושה מעצמו דרך פיוס", במדבר, כ"א, 21). והדברים ראויים להאריך בהם במקום אחר.
