"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – פסוק זה שהוא תמצית היהדות מופיע בפרשתנו - פרשת ואתחנן. הפסוק מופיע בתוך סדרת הנאומים שנאם משה בפני עם ישראל בערבות מואב. והנה, חז"ל במסכת פסחים (דף נ"ו, עמוד א), מצמידים לפסוק הזה מנאומו של משה בספר דברים, מסורת אנכרוניסטית לכאורה:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד".
אגדה זו, המרגשת בפני עצמה, נראית ממש "הוצאת דברים מהקשרם". על פי דברי חז"ל אלו, פסוק זה אינו שייך לספר דברים אלא לספר בראשית. לא משה אמר מילים אלו טרם הכניסה לארץ אלא השבטים מאתיים שנה קודם לכן. גם משמעות המילה "ישראל" בפסוק משתנה לגמרי - אין הכוונה לעם ישראל אלא ל"ישראל סבא", הוא יעקב אבינו. כיצד אפשר לומר דברים כאלו?
אמנם, כאשר אנחנו מתבוננים במבט רחב יותר על הפסוק אנו יכולים להיות שותפים לרגישות הגבוהה של חז"ל לטקסט התנ"כי.
הפסוק "שמע ישראל" מופיע בין פסוקים אחרים:
"ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". המעיין יבחין שהפסוק שלפני והפסוק שאחרי "שמע ישראל", משתפים ל-ה', לשון נוכח אלוקי אבותיך, אלקיך (וכך גם הפסוקים הרחוקים יותר), ואילו פסוק זה נוקט ה' אלוקינו – בגוף ראשון רבים.
שינוי זה הוא שורשה של אגדת חז"ל זו. לשאלה העולה מדוע שינה משה את לשונו מנוכח למדבר בעד עצמו? עונים לנו חז"ל - משה לא אמר את "שמע ישראל" אלא ציטט את "שמע ישראל".
כמדומני שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה עבר בקהל שומעיו של משה כאשר פתח את נאומו בציטוט מהדברים שאבותיהם אמרו לסבא יעקב ברגעיו האחרונים - איזו התרגשות, איזה רטט עבר בקהל העצום של שש מאות אלף רגלי?
דברי חז"ל, הנראים לפעמים כדרשות מנותקות מן הטקסט, מעניקים לפשטות הכתובים משמעות עמוקה, מפיחים חיים בפסוקי התורה ונותנים לנו לחוות את אותם רגעים היסטוריים בתולדות האומה, עם כל הרגשות הנלווים אליהם.
על בסיס הסבר זה אנחנו יכולים לעמוד גם על יישום חינוכי חשוב - עלינו ללמוד מבני ישראל במדבר שזכרו את דברי השבטים לסבא יעקב; עלינו ללמוד לשמר ולהעביר מדור לדור את דברי הקודש המיוחדים שיש בכל משפחה; יראת שמיים ואמונה אינן נבנות רק מספרים וממורים חיצוניים, אלא לא פחות (ואולי יותר) משמעותי הוא מה שהגיע מהאותנטיות המשפחתית. הפתגמים של יראת שמיים ש"הסבתא היתה אומרת" או הסיפור על אותה שבת במילואים שלא חיללתי, למרות הלחץ של החבר'ה (סיפור שהילדים שלי כבר מכירים בעל פה), חושפים לילדינו את האמת הפנימית שלנו לא בדרך של הטפה, אלא דרך הקשרים הנפשיים הבסיסיים ביותר שיש בינינו.
