שש שנים אני מנהל את נחלתי ואת עסקיי כאילו אני בעל הבית, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"1.
הפסוק "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע" נראה כמעין קריאת כוננות לקראת שנת השמיטה. על ידי השבתת אדמתי אאבד כמה מיתרונותיי הכלכליים שהתפתחו יפה, ב"ה, בשש השנים, ובכך אתרום לצמצום הפערים החברתיים, בדומה לתיקון הצפוי בשנת היובל: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". 2
עיון מעמיק יותר בפסוק כולו, מגלה הבנה אחרת:
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"3. הכתוב מדבר אלי אישית, אל אוהב אחי ולא אל איזה "אני כללי". אחי זה, כה קרוב הוא אצלי, עד שאינו צריך לבקש ממני "דֵּי מַחְסֹרו"ֹ4, כי אני מאוד רגיש לצרכיו5.
אך האמת היא שאני חושש: הן "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה", שנה בה לנו החקלאים קשה יותר. אם אלווה לו כעת, אני יודע שאין לו כדי להחזיר לי, ובמוצאי שנת השמיטה אאלץ לשמוט את חובו. הפסוק מכנה זאת: "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". אני מודה, עם כל אהבתי אל אחי, אני מפתח בתת המודע שלי טענות כלפיו: מדוע הוא תאב למותרות שאינו יכול לשלם? מדוע אינו לומד ממני את הזהירות והאחריות בניהול התקציב? לכן מזהיר הכתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל". "בְלִיַּעַל" בלבבי? כאילו אני מדיח לעבודה זרה? הדברים הללו מסעירים את נפשי. עוד מתברר מהפסוק, שאם אחי יאבד את תקוותו מסיועי ויאלץ לקרוא בגללי אל ה', מטיל עלי הפסוק את האחריות: "וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
הדרכה חינוכית לחברה שוויונית
המלבי"ם, הנכסף לחברה שוויונית בה לא מתפתחת האביונות, ככתוב: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה"6, אומר: "מן הראוי היה שכל העם יהיה להם צרכם ולא יצטרכו איש לרעהו, וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו, יתן חלק העניים בפיקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו. והעני בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא בפיקדון ביד העשיר. וזה שאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", הלא זה מצד אשר ה' א-להיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך, ואם כן "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". רוצה לומר, יש לו חלק בעושר כמוך. ולכן: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ". ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך. ואם כן העצה היא: פָּתֹחַ תִּפְתַּח, כדי שאתה תהיה הנותן ולא ההפך"7.
המלבי"ם מציע לי הדרכה חינוכית כדי שאשתחרר מיצר הרכושנות הרע שלי. וגם שאר הפסוקים מתפרשים כמצוות חינוכיות8: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶך"9. אם גם שאר אחיי ינהגו כך, ייווצר תהליך בו אנו אוהבים יותר את אחינו מאשר את כספנו, והפערים הגדולים בינינו יצטמצמו ולא יהיו בינינו אחים אביונים.
כך נתברך ב"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", כפי שמסביר המלבי"ם, "אבל שכר מצווה זו יהיה שלא תוכל לקיים עוד את המצווה הזאת כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך"10. אולי נפסיד כך את מצוות שמיטת כספים, אך נתבסס כאומה שוויונית, בריאה, שתאפשר את ירושת הארץ ש"ה' א-להנו יתן לנו נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה"ּ. ובהמשך אנו מובטחים: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ". כלומר, בנו לא יהיו אביונים שיזדקקו להלוואותינו. נהיה מעצמה כלכלית עולמית כה גדולה, עד שנלווה לגּוֹיִם רַבִּים מההון הלאומי שלנו. כיוון שעמים רבים יזדקקו להלוואותינו תגדל השפעתנו המדינית: "וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ". ברכה זו מותנת כאן במפורש במצווה אחת: "רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". איזו מצווה? זו שקראנו לעיל: הנכונות להלוות בשמחה, תוך מודעות לאפשרות לשמוט את חובו: (א) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (ב) "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".
מכאן שאת ערך השוויון ושלילת הרכושנות, שאינם מקובלים בכלכלה המודרנית, אין תורתנו משאירה רק לשנה השביעית או ליובל, אלא היא רלבנטית לכל ששת השנים.
ימות המשיח
פסוקים אלו מסמנים מוצא ומתווים לנו מסלול חינוכי, אולי ארוך, אך בהחלט מאתגר, ששיאו צפוי בימות המשיח. לפי דעת הרב שלמה גורן, "לדעת הרמב"ם, ברור שאחד התפקידים של המלך המשיח הוא לבטל את העוני מן העולם, וליצור אורח חיים שווה לכל בני אדם"11. אם נשמור ונטפח את המצוות הערכיות הללו, הם יסייעו בידינו לא רק בחיזוק החברה הישראלית, אלא גם בירושת ארצנו ובביצור מעמדה המדיני.
אולי זו הדרך לזירוז ימות המשיח?
הערות:
1 . ויקרא, פרק כ"ה, ג'.
2. שם, פסוק י"ג.
3 . פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, זה שקרוי עבודה זרה נאמר כאן בליעל ונאמר להלן ובדברים י"ג י"ד: יצאו אנשים בני בלעיל, מה בני בליעל האמור להלן עבודה זרה אף בני בליעל האמור כאן עבודה זרה. ספרי פיסקא קי"ד.
4. דברים ט"ו, ח': "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לו". די מחסורו - ואי אתה מצווה להעשירו: אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: רש"י דברים פרק ט"ו.
5 . רש"י: בין דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר.
6 . שם, פסוק ד'. תנאים חברתיים להצלחת ירושת הארץ מצויים לרוב.
ראה גם: ויקרא י"ד, פסוק ל"ד. כ"ה פסוק ל"ה-ל"ט. דברים: ו' פסוק י"ח. כ"ה פסוק ט"ו, ועוד.
7 . פירוש "התורה והמצוה" למלבים על הספרי, סימן קמ"א, ד"ה "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".
8 . משה גרילק "פרשה ופשרה", ח', ב', עמוד 393: "הכפיה החינוכית, הטמונה במצוות אלו, מצמיחה שינוי אופי מבורך". היא מפתחת בקרב נאמניה את תכונת הנדיבות, את הפתיחות ואת הרגישות האנושית.
9. (י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".
(יא) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
10 . המלבי"ם, "התורה והמצווה", על הספרי קל"ב.
11. מתוך שיעורי הרב גורן "קו העוני ע"פ ההלכה" שהושמעו ב"קול ישראל", פורסמו ב"הצפה" ובספרו "תורת המדינה. הציטוט בעמוד 374.
