פרשתנו מתקינה את מערכת השיפוט של עם ישראל על כל רמותיה. הרמה המקומית היא "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (ט"ז, י"ח). והרמה הארצית: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם..." (י"ז ח'-ט'). ארגון מערכת משפט אשר תשפוט משפט צדק איננה משימה של מה בכך. התורה רואה בה מצווה גדולה שחז"ל עוד הגדילו בשיבחה, וראו בה מצווה מכוננת.
השאלה שאותה נשאל במסגרת זו היא על מי הוטלה המצווה לשפוט את ישראל? לכאורה, הפתרון הפשוט הוא שהמשימה מוטלת על כתפי חכמים. ואכן חכמים מתארים עצמם כשופטים שלפניהם באים בעלי דין לברר את דבר ה' בכל נושא, ומרובים הסיפורים על חכמים ששפטו בין שני בעלי דין. במערכת בת זמננו מכירים אנו את התביעה הרואה בבית הדין הרבני מי שראוי לשפוט בכל נושא. מעתה נחלקו חכמי דורנו. יש המקבלים בדיעבד ובהסתייגות את בתי הדין האזרחיים, כמעין בוררים, או כענף המתפתח מתוך סמכות הקהילה או השלטון האזרחי. עמדת הרוב הרבני היא שבתי הדין האזרחיים של המדינה הם 'ערכאות של גויים' שחל איסור לפנות אליהם.
עיון בספרות חז"ל מצייר תמונה שונה. לא נאמר מי הם השופטים, וודאי שלא נאמר שהם צריכים להיות יודעי תורה. ובבית הדין הגדול, הכוהן (הגדול) הוא לפחות חלק מבית הדין, או שהוא אף עומד בראשו. ביטוי ברור להתחבטות זו יש במדרש: "מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים. יכול מצוה ואם אין בו יהא פסול? תלמוד לומר ואל השופט, אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר" (ספרי דברים, קנ"ג). בית דין ללא כוהנים כשר רק בקושי.
ומי הם השופטים? "ושמת עליהם שרי אלפים... ר' יהושע אומר, בני אדם שהם בטילים ממלאכתם יהיו דנין את העם בכל עת. ר' אלעזר המודעי אומר, בני אדם שהם בטילין ממלאכתם ועוסקים בתורה יהיו דנין את העם בכל עת" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, ב'). אם כן חכמים חולקים האם שופטים צריכים להיות תלמידי חכמים או לא.
עיון קפדני בספרות חז"ל מגלה שבפועל היו שתי מערכות משפט. האחת של חכמים שהיתה בלתי פורמלית ונשענה על הכריזמה האישית של החכם. מי שרצה בא אליו, וכוחו היה בכבוד שרכשו אליו ובלחץ החברתי שיכול היה להפעיל. אבל היה גם בית דין שני, פורמלי, שהופעל על ידי הקהילה היהודית. ישבו בו נכבדי הקהל, ולעתים (רחוקות) נכלל בהרכב גם חכם מקומי, אם היה כזה. אין אפשרות לפרוס כאן את הראיות נסתפק בכך שבמקורותינו נזכר עונש של מאסר. ובית דין בעל כושר לחבוש הוא מוסד חיוני בעיירה (בסנהדרין י"ז, ע"ב ומקבילות). כן נזכרים דיניו של מי שנחבש בבית סוהר של ישראל (ירו', פסחים, ל"ו, ע"א; מועד קטן פ"א, ע"ג). בהלכה אין עונש מאסר, ומי שיכול להפעיל עונש כזה איננו בית דין שפועל לפי ההלכה.
בקהילה היהודית פעלו אפוא שתי מערכות. האחת וולנטרית, שבראשה עמדו חכמים. והשניה, סמכותית, שהפעילה הקהילה, וחכמים לא הרכיבו את בתי הדין.
מסקנה זו נראית כמדהימה, אך היא ברורה ופשוטה.
האם ניתן להעתיק מודל זה לימינו? זו כבר שאלה אחרת. התנאים אז אינם התנאים היום, והנושא מחייב מחשבה עמוקה ובירור. עצרנו רק לרגע של מחשבה.
