פרשת "כי תצא" כולה, מלחמה היא. תחילתה מלחמת רשות "כי תצא למלחמה על אויבך", סופה מלחמת נקם, "מלחמת עמלק", ואמצעיתה כללי התנהגות במחנה המלחמה - "והיה מחניך קדוש".
ברצוני להציע קריאה אפשרית, גם אם לא הכרחית, ולטעון שהלכות בין אדם לחברו המוצגות לאורך כל הפרשה אף הן אינן מנותקות מן ההקשר המלחמתי הכולל, אלא שבעוד שבחזית יש להכניע את האויב, בעורף יש להילחם נגד פגמי החברה. בשורות הבאות אנסה לשרטט כיצד העורף חי את המלחמה, מהי חוויית המלחמה של אוכלוסיה בלתי לוחמת, ואצביע על דגמים של שיעתוק המלחמה מן הזירה הקרבית אל הזירה האזרחית.
לרוב, חברה במלחמה נראית חזקה ואיתנה, ואם המלחמה נתפסת כצודקת בעיניה -היא אף עשויה להביע תמיכה בהמשך הלחימה ולהפגין נחישות למרות הפגיעות והאבידות בנפש. מקובל לציין את ליכוד השורות, העצמת רגשי הסולידריות בין חברי הקבוצה ושיכוך רגעים של חילוקי דעות ושסעים בזמנים רגילים בשיח הציבורי. ברם, נדמה לי שעמידה זו אינה תגובה רק לאיום הקיומי שמטילה המלחמה על הקולקטיב, אלא בעיקר תגובה לפחד מפני ההתפוררות הנורמטיבית המרחפת על החברה ועל המשך קיומה הסדיר, זאת משום שחברה במלחמה הינה פגיעה ושברירית, ולצד השהיית נורמות המוסר עשויות להתגלות נטיות אנרכיות וכאוטיות המעלות סדקים באושיותיה. בהקשר זה ניתן להבין את ההלכות המופיעות בין סיפורי המלחמה לאורך פרשתנו.
ניתן לחלק את דאגת החברה לעצמה, כפי שהדבר מופיע בפרשה, לשלושה תחומים עיקריים: דאגה לתא המשפחתי, דאגה לצדק החברתי, שמירה על גבולות הקולקטיב. בשלושת התחומים האלה, הכל נעשה על מנת שנורמות ההתנהגות הפרועות של המלחמה לא תחלחלנה אל תוך החברה האזרחית ותמוטטנה אותה מבפנים.
תחילה, הדאגה לתא המשפחתי באה לידי ביטוי בדרכי כינונו: שלא כבמצב מלחמה בו אונס וביזה הנן תופעות שכיחות, החברה האזרחית דוחה את מעשה האונס ומצביעה על נורמות תקינות על מנת לכונן משפחה ולשמור על ערכי הזוגיות (קידושין וגיטין), גם אם זו מכירה באפשרות הפוליגמית. כמו כן, שמירת התא המשפחתי תלויה ברווחת הנשים ולא במצוקתן (אישה שנואה), במניעת מריבות פנימיות (ירושה) ובמניעת עבריינות בני טובים (בן סורר ומורה).
הפונקציה השנייה של המשפחה היא לדאוג לדור הבא, במיוחד במציאות של מתי מלחמה. בהקשר זה מובנים הדינים על הקמת בית האח שנולד ללא צאצאים (ייבום), וחומרת הסירוב הנידון כאקט של חוסר סולידאריות ואף אנטי-לאומי (חליצה). באותו הקשר, כל פגיעה בכוח ההולדה חמורה ומזמינה התייחסות הולמת: אין להכניס לקולקטיב אנשים אשר כוח ההולדה שלהם מוטל בספק (פצוע דכה וכרות שפכה) ואין לסלוח למי שפוגעת בפוטנציאל ההולדה של מאן דהו ('וקצותה את כפה').
הדאגה לצדק החברתי מופיעה מחד כשמירה על ההוגנות החברתית: הגברת המודעות לצורך עריכת משפט על מנת להרשיע את הרשע ולהצדיק את הצדיק, כינון כללי מסחר ישרים ('איפה ואיפה'), מניעת סבל הזולת ובהמתו, עידוד העזרה הדדית (רבית) והתחשבות במעוטי יכולת (כרם וכו'). מאידך, דאגה זו ניכרת גם בהצעת פתרון אזרחי מיידי לבעיה השייכת לעולם הקרב והלוחם: ייתכן ויש לראות בציווי קבורת המת בו ביום ביטוי לטראומת הרוגי מלחמה המוטלים ללא קבורה, לאיסור 'גונב נפש מאחיו' ביטוי לדחיית מעשה השבי המלחמתי, לאיסור על אישה לשאת כלי נשק התרעה בפני ערבוב בין חברת לוחמים לבין חברת אזרחים.
לבסוף, האיום הכללי של המלחמה גורם לכך שהחברה הבלתי לוחמת עוברת תהליכי זהות החותרים להגדיר באופן חד יותר את כללי ההשתייכות לקהילתם ואת הזכאים ליחס שוויוני. מובן אפוא מדוע מונח היסוד לסלקטיביזם הנורמטיבי כלפי הזר וה'אחר' החי בקרב החברה האזרחית, ליצירת הקטגוריות המשפטיות של האחרות הדתית (דין 'רעך') והאחרות האתנית (דין 'אחיך'), אך גם לדחיית אוכלוסיות בעייתיות (ממזר, עמוני). מהלך זה, הגם שהוא תורם לליכוד השורות בין חברי הקולקטיב היהודי מבטא סוג של שיעתוק המלחמה מן הזירה הקרבית אל הזירה האזרחית ובכך נשלם תיאור החוויה שעובר העורף בתקופת מלחמה.
באופן פרדוכסלי, פרשת "כי תצא" מלמדת אפוא על חשיבות הפנים ועל הערנות והשפיות הנדרשות מן העורף על מנת לשמור על כללי יסוד אזרחיים ועל קיום חברה בריאה בתקופת מלחמה.
