|
עיקר עיסוקה של פרשה זו הוא בברכות הצפויות לעם השומע בקול אלוקיו ובקללות שתבואנה ח"ו על העם שאינו שומע בקולו. ננסה למצות כמה עקרונות כלכליים הבאים לידי ביטוי בפרשה זו.
ההנחה היא שעם מצליח ומשגשג הוא זה שלאנשיו יש נחלה בבעלותם והם מתפרנסים בכבוד, בעיקר מחקלאות. הבעלות על הקרקע היא מרכזית והיא ניתנת בצו אלוקי "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשת". מי שיש לו נחלה ושומר את המצוות צפוי לעושר. ולעומתו, מי שאין לו נחלה נזקק לתמיכה מידם של בעלי הנחלאות, כאמור בעניין הלוויים בפרשת ראה "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך". בכך גם משלמים החקלאים עבור שירותי הדת שמספקים הלוויים בעבודתם בקודש.
חלק משמעותי בפרשה עוסק בברכות ובקללות שעניינן במישרין או בעקיפין המישור הכלכלי-חקלאי. ההנחה היא כי החקלאות מהווה מקור פרנסה עיקרי של העם היושב בציון. בכך נוצרת התלות הישירה של החקלאי בחסדי שמיים. אם ישראל עושים רצונו של מקום - "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". ובאם לא ישמעו בקולו - "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל".
בהקשר זה ניתן להבין את כל עניין הבאת ביכורים המופיע בפרשה. הבאת הביכורים מבטאת את ההכרה בקשר המובהק שבין מעשינו הטובים, התגובה האלוקית באמצעות הצלחת יבולינו, והכרת התודה שלנו על קשר זה. בהמשך, מאותו ההיבט, חלק לא מבוטל מהקללות עוסק בצרות חקלאיות שעלולות למוטט את פרנסת החקלאי שאינו מקפיד על מצוות ה': "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה. כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה וכו'".
היבט מעניין אחר שמופיע בפרשה ונזכר גם בפרשת ראה, הוא נושא ההלוואות. התפיסה הכלכלית המקובלת כיום בעולם המודרני גורסת כי לקיחת הלוואות והשקעתן באופן מוצלח, מהווה מנוף מרכזי בהתפתחות כלכלית חיובית של פרטים, אזורים ומדינות. אך מאידך, ברור לכל שהריבית שיש לשלם על ההלוואות מכבידה על תזרים המזומנים השוטף ומהווה גורם סיכון ללווה ולמלווה. עם זאת, חלק ניכר מעשירי ישראל עיקר פעילותם הכלכלית מקורה בהלוואות ענק שלקחו מהמערכת הבנקאית, ובכך הם מסכנים את הבנקים מהם נלקח הכסף, ואת מי שעומד מאחוריהם - אזרחי המדינה. יתכן שגם משום כך, התורה תופסת את לקיחת ההלוואה כביטוי לעוני, כי דרכם של העשירים להלוות לעניים. מן הביטוי "והלוית גויים רבים ואתה לא תלווה", ניתן להסיק כי להיות מלווה הנו סמל לברכה ולהיות לווה הוא סמל לקללה. באותו הקשר מופיע גם בפרשת ראה הפסוק: "והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבוט", ורש"י מפרש שם כי גם לקיחת הלוואה מאחד והלוואתה לאחר, תוך קבלת דמי תיווך, הינם עיסוק בזוי. ניתן אפוא להבין כי אם אתה שומע בקול ה' ומקיים את מצוותיו, הקרקע שלך תצמיח יבולים מעולים ומובטחת לך הצלחה כלכלית. או אז, לכשתתעשר, תוכל להלוות מכספך לגויים. ואילו מי שאינם שומעים בקול ה' תבוא עליהם הקללה הבאה: "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, הוא ילוך ואתה לא תלונו".
התורה משדרת לנו בהזדמנויות שונות את חוסר הנחת שלה מהתופעה של אי-שוויון כלכלי בין בני האדם. חוסר נחת זה מתבטא באין ספור פסוקים המטיפים לקיומה של מדינת רווחה. כל נושא המעשרות, שנת השמיטה, לקט, שכחה ופאה - כולם נועדו למטרה אחת, והיא המלחמה באי השוויון ותמיכה בחלשים. וכך, לדוגמה, אנו מוצאים בפרשתנו: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". בפירוש אין די בכך שתיתן לנזקקים כדי שישרדו, עליך להעניק להם כדי שבעם. במדינת התורה אין ילד רעב ואין אנשים מתחת לסף העוני. עצם קיום המצוות מונע את קיומה של תופעת העוני. כפי שנאמר בפרשת ראה: "אפס כי לא יהיה בך אביון".
נוכחנו אפוא לדעת כי בפרשתנו ניתן למצוא התייחסות לכמה עקרונות כלכליים: הקשר בין בעלות נדל"נית ובין עושר; היותו של המלווה עדיף מן הלווה. והמסר שאי שוויון הוא תופעה מקלקלת. אך כמובן שהכל בידי שמיים ותמיכתם מותנית בעמידתנו בנורמות הנדרשות מאתנו כפרטים וכעם.
|
