|
בפרשת "וילך", הנקראת בצמוד לפרשת "ניצבים", אומר ה' אל משה, אחרי סקירה קצרה על גורל העם באחרית הימים – ו"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם".
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (ל"א,י"ט).
על פי סגולות השירה המתוארות בהמשך, ניתנת "השירה הזאת" להתפרש כסיכום של דברי משה בפרשות "ניצבים-וילך" או אולי הקדמה ל"שירת האזינו", או כפי שנתפרשו הדברים על פי מדרש הלכה: "מצווה" לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו. כלומר: "כל התורה - שירה".
"שירה" מתפרשת כמילה הטעונה משמעויות רבות לא רק בעצם הופעתה באותו פסוק. זו סגולה המאפיינת גם את התורה: "הלוא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כ"ג, כ"ט). "דברי ר' ישמעאל שנו: מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין ל"ד). יודעים אנו כי שבעים פנים לתורה, אך גם בתורה ובמקרא בכללות אנו מבחינים בין פרקים הכתובים פרוזאית יותר לפרקים הכתובים כשירה. הבקיאים ב"צורות השירה" יציינו סימנים כמו: לשון גבוהה יותר, עשירה בדימויים ובמטאפורות, הקבלות, משקל וכד'.
הכתוב מציין קטעים כשירה: "אז ישיר משה" - שירת הים; "ותשר דבורה וברק בן אבינעם" וכד', ובסוף פרשת "וילך" – "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (ל"א, ל"א). האם הכוונה לשירת האזינו הנפתחת מיד אחר-כך, או לכל הכתובים הקודמים לפרק ל"א פסוק ל"א? לפרשנים השונים פתרונות שונים.
פרשת ניצבים, האוצרת בתוכה את נאום הברית המתחדשת בין הקב"ה לעם ישראל, כתובה כולה בלשון נשגבת וחגיגית וראויה לשם "שירה" בגלל הנימוקים הנ"ל ובגלל היותה מסמך פואטי ממדרגה ראשונה, רוויה הקבלות, דימויים ומשלים המעצימים את משמעות הדברים ומקנים לשומע רושם של דברים נשגבים ועצומים, הדורשים התעמקות חוזרת מצד אחד, ומכלול שאלות גדולות ביחס לתפקידנו ולגורלנו, מצד שני.
הביטוי "ניצבים" אין משמעותו סתם "עומדים". אנו נזכרים ב"התייצבות" בתחתית ההר, בסולם "מוצב ארצה". במקומות ההתייצבות נוכחות אלוקים עליונה, וזו גם משמעות ההתייצבות של כל העם כאן, מ"חוטב עציך עד שואב מימיך": ראשיכם, שבטיכם, זקניכם שוטריכם, טפכם, נשיכם.
הצליל של ההמון - "כולכם" - מכה בנו שוב ושוב. אך היחיד אינו אובד בתוכו. הפניה אל היחיד "וגרך אשר בקרב מחניך" - שלך, שלך, שלך, וההכללה הפיוטית המוזרה מ"חוטב עציך עד שואב מימיך", האם במשל דיבר הכתוב או פשוטו כמשמעו?
וכך ניתן לקרוא פסוק אחר פסוק ולראות כי הלשון, הצליל והתמונה "ממלאים את ההיכל".
לסיום, ברצוני לעמוד על משל אחד בלבד – "המסית והמדיח", אשר בלבבו פונה הוא מעם ה' אלוקינו, נמשל ל"שורש פורה ראש ולענה". בדרך כלל משמש הצומח למשל לפרי - "עץ חיים", "עץ שתול על פלגי מים", "עלהו רענן" ו"לא ימיש מעשות פרי". אך כאן מדובר בשורש, במשהו פורה השרוי במעמקים. כלומר, אינו קיים לעצמו אלא השפעתו מתרחבת ומתפשטת, ופריו הוא "ראש לענה", רעל וארס. הביטוי "ראש" שייך לרעלי החי והצומח, "ראש פתנים אכזר", והלענה הוא צמח מדברי מר.
הביטוי "מעורר את כל החושים" הוא דימוי לתמונת הרוע אשר סגולותיו הן התפשטות והיתרבות. השפעתו היא ארס ורעל ותוצאותו הרות אסון. גם בהמשך מסתבר כי פעולתו של המסית הזה היא כפעולת הנחש המסית הקדמון, אשר "הוא ישופך ראש". הפסוק שלנו מקרין משמעות נוספת גם לפסוק הקדמון, וכך באמצעות המשל מומחשת פעילותו של הרשע אשר מפניה אנו מוזהרים. מתוך העמקה נראה כי בקריאת פרשתנו אין לנו אלא "ללמוד וללמוד, לשמור ולעשות את כל דברי השירה הזאת".
|
|
