נאמר בפרשתנו: "כל צפור טהורה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם וכו'", וכאן באה רשימת העופות הטמאים. רשימה זו מקבילה לנאמר בפרשת שמיני (עם כמה שינויים בסדר ובמבנה הפסוקים, והוספת המין "ראה") - עשרים ואחד שמות. בגמרא (חולין ס"ג) מונה רב "עשרים וארבע עופות טמאין הן". מכאן יוצא שכל שאינו נמנה על רשימה זו של העופות האסורים ואשר אינו נכלל בתוספת של "למינה", "למינו", "למינהו", הרי הוא כשר ומותר.
דרכה של תורה למנות את המועט וממנו יקל להבין את המרובה, כדברי הברייתא (חולין ס"ג): "תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורה. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין".
הקושי הבלתי פתיר בזיהוי המינים האסורים ומתוך כך לזהות את המותרים, הביא את הצורך (משנה, חולין פרק ג', משנה ו') לקבוע ארבעה סימני טהרה לעוף: "כל עוף דורס טמא. כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף – טהור". עניין סימני הטהרה אינו פשוט, ועקב הקושי בזיהוי סימני הטהרה בעוף נקבע שעוף טהור נאכל במסורת בלבד (חולין ס"ג. וכן מפורש בשולחן ערוך יו"ד סימן פ"ב). והרמ"א מאיר: "אין לאכול שום עוף אלא במסורת שקיבלו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות!".
מספר מיני העופות בעולם הוא כ-10,000, ורק לגבי מתי מעט קיימת מסורת המתירה לנו לאכלם.
ברצוני להביא שתי דוגמאות להמחשת הבעיה.
א. שליו
בוודאי שהשליו המוזכר בתורה (במדבר י"א, ל"א-ל"ג) כשר. אך האם השליו הניצוד בסיני בנדודיו מאירופה זהה לשליו המקראי? בעל "שפתי כהן" (ונציה, 1605) מכשיר, וכך גם מסורות בעל-פה מירושלים מראשית המאה העשרים. לעומתם מצטט שלום יעקב אברמוביץ (ממ"ס) בספר "תולדות הטבע" (1866): "ואמר החכם ראזענמילר שלא המין וואכטעל שבארצנו אכלו ישראל במדבר אלא מין שכוי הנמצא למרבה בארץ סוריא ובחצי האי סיני והנקרא בפי אנשי המקום בשם קאטא" (בארץ מצויים כמה מיני קטה).
בשנות השישים של המאה הקודמת, הופיע בשוק הישראלי זן מבוית של שליו שמקורו ביפן. למרות הדמיון הרב לשליו הבר התעוררה בעיית המסורת. לאחר דיונים מרובים פסק הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, פסק הלכה המתיר את השליו היפני. פסק ההלכה ניתן בהסתמך על עדותם של מספר רבנים, וביניהם עדותו של הרב נשר. אני מצרף את תשובת הרב נשר לשאלה שנשלחה מקבוצת יבנה (עקב ניסיון לגדל שליו במשק הילדים).
"לקבוצת יבנה, ה' שבט תשל"ג
בנידון שאלתכם במכתבכם מתאריך כ"ה טבת תשל"ג בקשר לכשרות השליו. בטח לא נעלם מכם ההלכה שאין לסמוך בעופות על סימני טהרה, אלא אך ורק על מסורת איש מפי איש. אך בקשר לשליו שהראיתם לפניי, הריני שמח להודיעכם, שיש בידי קבלה משלושה שוחטים בעלי הוראה, מוותיקי ירושלים תובב"א, שעוד לפני כיובל שנים שחטו הם בעצמם את העופות שהבאתם לפניהם. והעידו לפניי שגדולי תורה בירושלים אכלו מהם. וכדי לקיים קבלה זו, שחטתי לפניהם מספר עופות זכרים ונקבות, ואף כבר העברתי קבלה מסורת זו לשוחטים אחרים שבאו לפניי, למען יאכלו ענווים וישבעו ללא כל חשש בדבר המסור לנו מרבותינו הק' ז"ל".
כיום כמעט ואין מגדלים שליו בעיקר מסיבות כלכליות.
ב. תרנגול הודו
ידוע לכל כי מוצאו מאמריקה הצפונית, ויש לשער שתרנגולי ההודו הועברו לעולם הישן לכל המקודם בראשית המאה ה-16. לא תיתכן כל מסורת לפני תאריך זה. מתוך טעות, בגלל שמו, תוארה מסורת שהגיעה מהודו. בכל אופן בוודאי הוא שאינו נמנה על אחד מ-24 העופות הטמאים, כי לא היה באזורנו כלל.
וכותב בעל "ערוגות הבשם": "מה שאמר הרמ"א שאין לסמוך על סימני טהרה ובעניין מסורות, זה דווקא בעוף שאין ידוע בבירור ויש בו מקום להסתמך שמא הוא דורס, אבל בעוף שאנו מכירים בו טובא והוא שכיח ומתגדל בבתינו לאלפים ולרבבות ואנו רואים מכמה שנים שאינם דורסים, אין צורך מסורת כלל".
"התמזל מזלו"? ובדורנו אין עוררים על כשרותו של תרנגול ההודו.
יתכן שדעתו של "ערוגות הבשם" תוכל לשמש בעתיד בסיס להכשרה של עופות חדשים (בני כלאיים), שיוכנסו לגידול מסחרי.
לעזר רב הייתה לי העבודה השנתית של נתן עברון ז"ל מקבוצת סעד, בנושא "העופות הטמאים בתורה וזיהויים" (בית הספר התיכון של הקבה"ד בקב' יבנה תשל"ה). נתן נהרג בתאונת דרכים בדרכו חזרה ממבצע ליטאני (תשל"ח).
