מפרשת תולדות ועד סוף ספר בראשית מלווה אותנו דמותו של יעקב אבינו. המיוחד בפרשתנו הוא, שבאמצעיתה מספיק יעקב להיות פעיל, ומשם ועד סוף חייו וסוף הספר הוא דמות נפעלת. זוהי נקודת זמן טובה לבחון את דמותו בתשומת לב.
יעקב, כידוע, הוא החוליה השלישית בשרשרת האבות. החוליות בשרשרת זו המהוות את הבסיס להיווצרות האומה הישראלית - יש בהן מין המשותף ויש בהן מן השונה. המשותף לכל אחד משלושת האבות מהווה את אבני הבניין העיקריות. ואילו הם הדברים המשותפים - לכל השלושה יש ברית עם הקב"ה וברכה ישירה ממנו, ולשלושתם יש אותו יעוד היסטורי ורעיוני.
השונה הוא הנותן את הייחודיות והמיוחדות של כל יחיד בעם ישראל. בטבלה נוכל לבחון את הדברים:
|
|
אברהם |
יצחק |
יעקב |
|
אפיון |
האידיאליסט
עומד נגד הזרם ופניו אל השמיים.
עולה בסולם |
האידיאליסט
נמצא ליד בארות המים המיועדות להשקות זרע בשדה ולהשקות את הצאן.
יורד בסולם |
האידיאליסט הריאליסטי
עולה ויורד בסולם |
|
יחסם לארץ ישראל |
בא אליה |
נשאר בה |
יוצא ובא, יוצא ובא |
|
ענייני שלום ומלחמה |
מהפכן ולוחם.
נוטש תרבות ובונה חדשה, ובעת הצורך נוטל נשק ורודף עד דמשק |
איש השלום
אינו נלחם אף מלחמה
האיש המשלים |
הנאבק, התכסיסן, עשיר ההמצאות, המתפתל כירדן |
|
מספר הנשים |
אישה אחת ומספר פילגשים |
אישה אחת בלבד |
ארבע נשים |
|
אהבה |
לא מוזכרת אהבת אברהם לשרה. היא מובנת מאליה |
אהבה לאחר הנישואין - "ותהי לו לאישה - ויאהבה" |
הרומנטיקן הראשון. מתאהב פשוטו כמשמעו ונאבק על אהבתו |
|
לשון פתרון העקרות |
אצל שרה (= אברהם) נאמר: "וה' פקד את שרה". מתאימה לשון פקודה אצל אברהם |
אצל רבקה (= יצחק) נאמר: "ויעתר" בלשון נפעל, מעין כניעת ה', פיצוי לכל כניעות יצחק |
אצל רחל (= יעקב) נאמר: "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" - לשון אינטימית פעילה |
מתוך השוואה לעיל ניתן לצייר את דמותו של יעקב העומד במרכזה של פרשתנו כחולם, נעור, נאבק, רומנטיקן ואיש המעשה. איש הניגודים אשר בו ישנם גם ה"חולמני" וגם ה"מעשי", גם ה"רומנטיקן" וגם איש המעשה. יעקב אבינו איננו דון קישוט כי הוא חוזה ולא הוזה, כי האידיאה שלו היא אלוקית במובן הסולמי הצמוד לקרקע, ולא במובן האפלטוני המופשט והמנותק. במעשיותו אין יעקב, חלילה, סאנשו פנשה החומרני, כי אין מעשיות זו תכלית לעצמה. היא צמודה לסולם ערכים, לאותו סולם אלוקי אשר הוא דרך מאבקו של יעקב להגשים את חלומו בחיים".
כדברי פרופ' ישראל אלדד בסיפרו "הגיונות מקרא" - "מעשה אבות סימן לבנים". עם-ישראל הנקרא על שם אבינו השלישי, אשר בפרשתנו נוסף לשמו ה"ישראל", ממשיך במהלך ההיסטוריה שלו את דרך האבות על העיקר המשותף והשונה שביניהם. אך בעיקר ממשיך העם את דרך המאבקים של יעקב-ישראל. מפעם לפעם יש בתולדותנו חניפות אברהמיות, מזמן לזמן יש בנו כניעה יצחקית, ולמיעוטינו (ראו ערך משפחת זינתי מפקיעין) יש את דבקותו של יצחק בארץ הזו. אך ברובם של הימים, נפתלים אנחנו נפתולים רבים, נאבקים בגולה ובארץ, מקבלים את גזרות הגולה בסבלנות, משקיעים רבות בקוממיותם של עמנו וארצנו, מתנהלים בדרכי דורון וחנופה, בדרכי תפילה, ואחרון אחרון בדלית ברירה - תמיד בדלית ברירה - מנהלים דרכי מלחמה. כרב הדרכים כן רב הבנים או להפך: כרב הבנים כך רב הדרכים.
מי ייתן ויתקיימו בנו הביטחון, האמונה והכרת הייעוד האברהמיות, ביטחת הדבקות היצחקית בארץ, וישרותו של ישראל.
"והיה העקוב למישור".
