פרשת שמות מתארת את שעבוד מצרים. גם מתוך התיאור המקראי המאופק עולים מוראות אותה גלות ואכזריותם של המשעבדים: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמ' א', י"ד), "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שם, כ"ב), "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב', כ"ג).
כיצד הגיבו בני ישראל לשעבוד? מה עשו יחידים? מה הייתה תגובת העם? איך תפקדה המנהיגות? גם כאן הנסתר מרובה על הנגלה. בכל זאת, מאיר הכתוב את דמותן של שפרה ופועה, ספק מיילדות מצריות - "חסידות אומות העולם", ספק מילדות ישראליות אמיצות, ומולן הוא מצביע על דמותם של שני הישראלים הנצים, אותם זיהו חז"ל עם דתן ואבירם, שמכלים כוחם במאבק זה בזה במקום באויב המשעבד המצרי.
מתוך קבוצות המנהיגים מציין הכתוב שתי קבוצות: זקנים ושוטרים. הראשונים מוצגים באור חיוור ביותר: משה ואהרון אוספים אותם אך הם נעלמים בעוד דווקא העם הוא שמאמין והוא שמצפה לישועה (שמ' ד' כ"ט-ל"א). הקבוצה השנייה, קבוצת השוטרים, נמצאת במיצר, "בין הפטיש והסדן", בין המצרים המשעבדים לבין בני ישראל המשועבדים. תפקידם של השוטרים העבריים הוא לרדות בבני ישראל ולדאוג למילוי מכסת העבודה. הכתוב מיטיב לתאר את מצוקתם: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ" (שמ' ה', י"ד-ט"ו), אך מצוקה זו מתפרצת בפניהם של משה ואהרון: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שם, כ'-כ"א).
רש"י, בעקבות מספר מדרשים שונים, מביע גישה אחרת להערכת השוטרים בפרט ולמנהיגות ישראל במצרים בכלל. הוא מתאר את השוטרים כקבוצת מנהיגות צעירה ואמיצה, שבחרה לסבול ולספוג את מכות המצרים מבלי לפגוע באחיהם המדוכאים: "ויכו שטרי בני ישראל - השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה..." בשכר זה, מוסיף רש"י, זכו אותם שוטרים ונתמנו מאוחר יותר להיות מנהיגי ישראל, והם שבעים הזקנים שנבחרו בסיפור קברות התאווה: "... לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר י"א, ט"ז) 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת', מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו" (רש"י, שמ' ה', י"ד). והזקנים, המנהיגות המסורתית של העם במצרים, מה עלה בגורלם? רש"י מתאר אותם כקבוצה מפוחדת, חסרת כושר עמידה בלחצים, תיאור המנוגד לחלוטין לקבוצת השוטרים: "ואחר באו משה ואהרן וגו' - אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (שמ' כ"ד, ב') 'ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם'" (רש"י, שמ' ה', א'). רש"י מתאר תמונה בה אוספים משה ואהרון את הזקנים על מנת ללכת ולדרוש מפרעה "שלח את עמי" אך הזקנים נשמטים בדרך, אחד אחרי השני, מפחד פרעה, עד שלפתח הארמון מגיעים משה ואהרון לבדם. זקנים אלה נענשים בכך שאינם מורשים להתקרב ולקבל פני שכינה במעמד הר-סיני – משה ניגש לבדו. רש"י אינו מסתפק בכך, וחוזר ומצביע על קלונם של אותם זקנים בהמשך, במעמד נוסף בו עולים הזקנים להר, יחד עם נדב ואביהו ונוהגים (לדעת המדרש) קלות דעת ואף גסות רוח במעמד הקדוש: "ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד 'ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה' (במדבר י"א, א')" (רש"י, שמ' כ"ד, י').
רש"י יוצא מגדרו ומקדיש כשבעה ד"ה שונים להשוואה בין הזקנים והשוטרים במצרים, בין המנהיגות המסורתית והמנהיגות האמיצה שצמחה "מהשטח". מה גרם לכך? האם ראה את שני טיפוסי המנהיגים לנגד עיניו? האם זיהה אותם עם דגמי מנהיגות בימיו? קשה לתת תשובה לכך אך קל למצוא את אותם תגובה כשתי דרכי תגובה שונות בכל חברה משועבדת לאורך ההיסטוריה האנושית.
