(ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ:
(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה:
(ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה:
פרשת השבוע פותחת בתיאור הגעתו של יתרו אל ישראל החונים לפני הר האלוהים. בתוך תיאור זה מופיעים שלושת הפסוקים המוזכרים לעיל, שמבחינת העלילה ניתן היה להשמיטם: העלילה הייתה מובנת ומושלמת גם אם פסוק ה': "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" היה מופיע מיד לאחר פסוק א': "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
עניין שילוחיה של ציפורה נדון על ידי הפרשנים השונים וניתנו לו תשובות שונות; חלקן קושרות את שילוחיה של ציפורה לסיפור המלון בדרך ממדיין למצרים, וחלקן לפרשת הדברים שדברו מרים ואהרון אודות האישה הכושית אשר לקח משה וגירש.
אולם מדוע מוזכרים שמות בניו של משה ומדרשיהם?
הרמב"ן מתייחס לאזכור בני משה כאן:
"ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום - אף על פי שאין זה מקום מולדתם יפרש שם הבנים, כי לא היה מקום להזכיר שם אליעזר בהיוולדו... ובכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למשה, שהיה גר בארץ נכריה, ונותן שם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו, ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים."
הדעה הרווחת ביחס לשמות הניתנים במקרא היא, שהשם מעיד על נושאו, אך גרשם ואליעזר אינם מוכרים מהמשך סיפורי ישראל במדבר, ונראה שיש ללמוד משמותיהם וממדרשיהם על משה ולא עליהם. כך גם מתייחס הרמב"ן לדברים ומצביע על התהליך שעבר על משה מלידת בניו במדיין בזמן שהיה נרדף על-ידי פרעה ועד ליציאת מצרים.
עיון מדוקדק בשמות בניו של משה ובמדרשיהם יראה שהם מעידים על רגשות מעורבים ומורכבים אותם חש משה בעת לידות בניו במדיין. שם הבן הראשון גרשם "כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". מהי הארץ הנכריה בה חש משה גר? האם הכוונה למצרים ביחס לארץ האבות, או שמא הכוונה למדיין ביחס למצרים, כלפיה חש משה געגועים, ואותה הוא זוכר כארץ מולדת?
רש"ר הירש סבור שכוונתו של משה במתן השם ובמדרשו היא לבטא את תחושת הגרות אותה הוא חש במדיין למרות היותו בעל משפחה. יחד עם זאת כדי לא לפגוע באנשי המקום שינה משה ואמר "גר הייתי" במקום גר אנכי. פרשנים אחרים הסבירו שמשה מתייחס לארץ מצרים בה הוא חש כגר בהשוואה למדיין, ובכך הוא מביע את תחושת הביתיות אותה הוא חש במקום החדש אליו הגיע. אך ייתכן שבדבריו של משה אין התייחסות למקום גיאוגרפי אלא יש לראותם כמעידים על משבר הזהות הגדול של משה. הילד העברי, שגדל בארמון פרעה, מגלה את זהותו, נאלץ לברוח ממצרים וכאשר הוא מגיע למדיין הוא נחשב על-ידי המקומיים כמצרי. בשום מקום הוא אינו בן-בית.
מדרש שמו של הבן השני – אליעזר, פשוט יותר: "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה". משה מודה לאל שעזר לו והצילו מחרב פרעה שאיימה עליו בהיותו במצרים.
הצבת שני השמות זה ליד זה מציגה את מצבו הנפשי של משה במדיין כמורכב מאוד. חייו אמנם ניצלו, ועל כך הוא שמח ומודה לה', אך הוא אינו שוכח כל העת שהוא גר בארץ נכרייה. מתן השם הראשון – גרשֹם, מעיד על התחושה החזקה יותר מבין השתיים – תחושתו העמוקה של משה היא תחושת גרות. אין זה חשוב אם הוא מתכוון להיותו גר במדיין, במצרים או בשתיהן – משה חש שהוא גֵר בארץ נכרייה – הוא חי במקום בו הוא נחשב זר, ואין לו לאן לשוב. עם זאת הוא חש בחיבור חזק ביותר לאל שהצילו מחרב פרעה. משה אינו מודה לאלוהיו אלא לאלוהי אביו, וייתכן שתחושה זו מעניקה שייכות וחיבור עמוק, אמנם לא לקרקע ולארץ השייכת לו, אך לאל הקשור למשפחה ולעם בהווה ובעבר, ושניתן לסמוך עליו ולמצוא בו נחמה, הגנה וביטחון בנוגע לעתיד.
כך גדל מנהיג. מתוך שילוב התחושות המורכבות של זרות וגרות בארץ נכרייה מחד גיסא, וביטחון בעזרתו של ה' והודאה על כך מאידך גיסא. בלי הצניעות ותחושת המחויבות לה' לא ניתן להנהיג את העם, להוציאו ממצרים ולהובילו ארבעים שנה במדבר.
