מכל עושר הצווים, החוקים והמשפטים שגודשים את פרשת "משפטים", הפסוקים הבאים חייבים לרגש לב כל אדם בכלל ולב כל יהודי בפרט: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמת רֵעֶךָ ,עַד בֹּא הַשֶמֶשׁ תַּשִּׁיבֶנוּ לוֹ, כִּי הִיא כְּסוּתֹה לְבַדָּה, הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ-בַּמֶה יִשְׁכַּב?" "בַּמֶּה יִשְׁכַּב?" היא שאלה שופעת חמלת אלהים. היא ממתנת ומרככת את כל הניסוחים המשפטיים הקשוחים את ה"מוֹת יומָת, סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָרֶה", שפגשנו בפ' יתרו לפני עליית משה אל הר סיני ואלו שנפגוש הלאה.
במה ישכב? בשאלה זו נשמעת הדאגה האופיינית לדפוס ההתנהגות של "האמא היהודיה" המיתולוגית. הכתוב ממשיך באותה נימה אמפטית אימהית: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתי, כִּי חָנוּן אָנִי. "גם כשהגר, אשת אברהם, ובנה ישמעאל מגורשים אל מדבר באר שבע תועים בישימון וחמת המים ריקה, האם המיואשת מניחה את הילד תחת השיח ומתייפחת בבכי מר. ו"לא אלמן יִשְׁמָעאֵל" כי שומע אלוהים בקול הנער ולפתע, יש מאין, מתגלה באר מים. חמלה. ובצדק עולה שאלה - על העדר חמלה, חסד ורחמים לעם ישראל במשך הדורות מיום צאתו ממצרים ועד הנה. שכר ועונש? הסתר פנים? או ארץ ישראל נקנית בייסורין? או שמא...?(מחק את המיותר / הוסף משלך).
הפרשן הידוע - שמואל דויד לוצאטו (שד"ל), יליד טריאסטה, איטליה (1800), מסביר כי עם ישראל יצר את תורת המוסר והרחמים וכך הוא כותב ב"יסודי התורה" פרק י"ט: "והנה התורה הזאת מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה, ע"י מה שצוותה להניח לקט שכחה ופאה לעני ולגר, וע"י מה שאסרה לקחת מן העני נשך ותרבית, ומה שאסרה לבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ומה שצוותה לבלתי חבול רחיים ורכב ולבלתי חבול בגד אלמנה (דברים- כ"ד,ה',י"ז) ומה שצוותה: "אם תחבול שמלת רעך וכו'.והתבונן במה שכתוב אחר הציווי הזה: "כי היא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב?"
המילים חסד ורחמים שזורות בין פסוקי התנ"ך כולו. בולט במיוחד האופן בו רואה הנכרי את מלכי ישראל ומכאן את ישראל כולם. "וַיַּכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-אֲרָם מֵאָה-אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד. וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה, אֶל-הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה, עַל-עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים; וּבֶן-הֲדַד נָס, וַיָּבֹא אֶל-הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, עֲבָדָיו, הִנֵּה-נָא שָׁמַעְנוּ, כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-מַלְכֵי חֶסֶד הֵם; נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ, וְנֵצֵא אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל--אוּלַי, יְחַיֶּה אֶת-נַפְשֶׁךָ." (מלכים ב', כ”ט)
רבים מחוקרי המקרא ניסו להשוות את חוקי ח'מורבי, (המלך הבבלי ששלט בשושן בערך בזמנו של אברהם אבינו), ואורנמו , (מלך אור כסדים מאות שנים לפניו), לחוקים ומשפטים שונים המופיעים ב"פרשת משפטים". הדמיון בין החוקים שנכתבו על לוחות חרס בכתב יתדות, לבין חלק מצווי התורה הוא מפתיע, אך למרות החומרות היחסיות בדיני ממון, משכון, עריות, ונזיקין - הכתובים בתורה, לחוק השומרי–בבלי חסרה מידת הרחמים. יתכן שחוקים עתיקים אלה שימשו תשתית משפטית לאזור ה"סהר הפורה" כולו, כיוון שצריך היה הקב"ה להביא "שש מאות אלף רגלי לבד מנשים וטף" לארץ כנען, היה הכרח להעניק לעם הנטול מסגרת חוקתית עצמאית - חוקים ומשפטים דומים לאלה המוכרים לתושבי המקום, אך עם הדגשים אחרים - מעין "נחיתה משפטית שימושית רכה". אך זאת הנחה בלבד.
דמיון מסוג המתואר לעיל ניתן לראות בנושא הקורבנות: קורבנות בעלי חיים היו נהוגים ברוב ארצות האזור כמו גם השימוש הנפוץ בחלקים פנימיים של בעלי חיים לצורך נבואה וניחוש. גם כאן, שוּנה אופן הקרבת העולות על דקדוקיהם ופרטיהם בכדי להבדיל בינינו לבין הגויים. ברם, כאשר הקרבנות (קרי: הפולחן) הפכו עיקר, והמצוות שבין אדם לחברו - טפל, קם ישעיה הנביא להוכיח ולהתרעם: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לְטֹרַח-נִלְאֵיתִי נְשֹׂא". כדי להגיע לרצון ה', מתווה הנביא דרך: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה."
החמלה והרחמים היו לסימני ההיכר של עם ישראל בשבתו אלפי שנים במדבריות זרות. האם העם היושב בציון ממשיך את מסורתו? קריאת עיתון יומי או צפייה בחדשות במולטימדיה אומרות דרשני.
בהעדר נביאים מוכיחים מודרניים, נותר לנו רק להשליך את יהבנו על הפסוק במגילת איכה: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ, כִי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו".
