"אמר רבי יוחנן : אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם."
(ראש השנה יז:)
לקראת סוף פרשת "כי תשא" אנחנו נכנסים לפרשה עלומה.
חלק ממנה היא קריאת התורה לימי תענית צבור, חלק לשבת חול המועד.
זמן האירוע – אחרי נפילת בני ישראל במעשה העגל. הקב"ה מודיע למשה, הנמצא במרומי הר סיני, שהעם חטא. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול".
ויחל משה - משה רבנו אינו "מניח", הוא אוחז בתפילה, שבה חשש של חילול השם, ולעומת זה זכות האבות, עד שנאמר: וינחם...
אנחנו יורדים עם משה רבנו מן ההר. בידי משה לוחות הברית שהוא קבל, כדי להביא אותם לבני ישראל. כאשר מתגלה לעיניו מראה מחנה בני ישראל והמחולות סביב העגל – הוא משליך את הלוחות מידיו. זה לא הזמן ולא המקום למתנה כזאת.
משה שביקש בתפילתו "למה ... יחרה אפך בעמך" – הוא משה ששובר את הלוחות שנמסרו לו, הוא שקורא לבני לוי ומוסר להם צווי להרוג את מי שעבד לעגל, הוא שלוקח את האהל ונוטה אותו מחוץ למחנה.
ישיבת בני ישראל סמוך להר סיני נמשכת שנה שלמה, תקופה המחילה במצב "ברוגז", עד כדי ביטוי קשה בפי משה רבנו "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה". הברית מתחדשת, העם מקבל את מצוות הקמת המשכן, המשכן נבנה וחנוכתו נערכת בהדר.
אבל נחזור לאותו דו-שיח בין משה רבנו לבין הקב"ה שהביא בסופו לחידוש לוחות הברית וכן
להבטחת נוכחות השכינה בדרכם של בני ישראל.
למה בקש משה " הודיעני נא את דרכך" ומה משמעות "הראני נא את כבודך"?
משה רבנו מבקש לדעת, כיצד הקב"ה מנהל את עולמו, איך הקב"ה יכול למחול על חטא עבודה זרה, איך הוא מוסר לידיו את לוחות הברית, אחרי שהברית הופרה. והדבר הגדול מכול, איך יכולה תפילת האדם, תפילת משה, לשנות את גזרתו של הקב"ה?
הקב"ה מודיע למשה את דרכיו. האדם הוא מוגבל ברגשותיו, בקנאותו. הוא משליך ושובר את הלוחות, הוא פוקד על הריגת עובדי העגל. לא כן הקב"ה. הוא מציג את שלוש עשרה המדות, שהוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד – ורק אז מגיע לאמת, לפוקד. . .
בקשתו השניה של משה לא יכולה להתממש "כי לא יראני האדם וחי". את מעשיו של הקב"ה אין האדם, אפילו משה רבנו גדול הנביאים, יכול לראות לפני בואם, גם בזמן שהם מתרחשים אין ביכלתו של אדם להבינם. על כן אומר הקב"ה למשה "ושמתיך בנקרת הצור, ושכותי כפי עליך עד עברי". כביכול מכסה ידו של הקב"ה את משה הניצב בנקרת הצור. משה שומע את דברי הקב"ה בעברו על פניו. את המעבר, את כבודו לא יוכל לראות, רק לדעת. אחרי עבור המעשים יוכל אולי האדם לנסות להבינם.
את זכרון המעמד הנורא הזה אנו שומרים בתפילתנו כל יום. כאשר אנו קוראים את הפסוק הראשון של קריאת שמע, אנו מכסים את העינים בכף היד. בזה אנו מביעים את "קבלת עול מלכות שמים" – את ההבנה שדרכי הקב"ה מוסתרות מעיני בשר ודם. איננו רשאים להביט בדרכי המלך ובכבודו. "ושכותי כפי" – בידו אפקיד רוחי.
