למרות חומרי הבניין המשובחים שהוקדשו למשכן במדבר נעדרים מתיאור הקמתו בספר שמות הפאר והעושר האמנותי
פרשת פקודי פותחת בדו"ח מפורט על הוצאות בניית המשכן.
על השאלה המתבקשת: "מה ראתה התורה להציג פרוט זה לעיני העם?" עונה המדרש בתנחומא:
"... ולמה עשה חשבון הקב"ה מאמינו? שנא' (במדבר יב) 'בכל ביתי נאמן הוא' ומשה נתן חשבון?? אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר 'והיה כצאת משה... והביטו אחרי משה', ומה היו אומרים?: היו מסתכלים מאחוריו ואמר אחד לחברו: ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו שותה משלנו… וחברו משיבו : ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר?!
כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה אמר להם 'אלה פקודי המשכן'."
והדבר תמוה ביותר - כיצד הגענו לדרגה שפלה כזו ביחסים בין משה ועמו?
משה שהוציא אותם ממצרים וטיפל בכל בעיותיהם, שעד עתה ראו בו מנהיג ואב. משה שאף לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבור עם ישראל. תחינה שכפי התיאור בחז"ל מלמדת לאיזו תעוזה הגיע בעמידה זו לפני ה': "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - אמר ר' אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" (ברכות לב ע"א).
משה מוכן להקריב את חייו, את עתידו ואת הזכרת שמו לדורות - למען עם ישראל, והם מתעסקים וחושדים בו בקטנות שכאלו, שמא העשיר מכספם?!
ופשוט הוא - כי הדברים הידועים לנו כלומדי תורה ושומעי פרשת שבוע שנה בשנה, לא היו גלויים לפני בני ישראל באותו הדור ובאותה השעה. וכל הנעשה בין ה' למשה אינו ידוע לעם ישראל.
הבה נבחן את הדברים מנקודת מבטם של בני ישראל:
א. בנ"י היו סבורים שחטא העגל נבע מכך שמשה בושש לבוא. 'וירא העם כי בושש משה...'
ב. משה שובר את הלוחות - ניפוץ ההישג של מעמד הר סיני.
ג. משה גורם למותם של החוטאים בעגל.
ד. בהמשך עולה משה שוב להר, וחוזר עם בשורות רעות: "לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה… ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך" (ל"ג, ג-ה).
ה. לאחר מכן לוקח משה את אוהלו ונוטע אותו מחוץ למחנה. קודם לכן 'עמדו עליו' עם ישראל מהבוקר ועד הערב (י"ח, יג), עכשיו הוא מבודד ומרוחק "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (ל"ג, ח).
עם ישראל כלל לא ידע עד כמה השתדל משה עבורו אצל הקב"ה.
רק בספר דברים, ארבעים שנה מאוחר יותר, סיפר משה לדור הבא על כל בקשותיו ותחינתו לקב"ה: 'ואתנפל לפני ה'...'.
אומנם אולי יש בכך הבנה לאפשרות הפיחות במעמדו של משה בעיני הציבור שאינו מודע לכל מה שאנו מודעים אליו (בשלב זה), אבל מכן ועד השתלחות במנהיג בכלל ובמשה רבנו בפרט הדרך רחוקה.
המשנה בשקלים מדברת על הזהירות בה צריך לנהוג הכהן התורם את הלשכה, אינו נכנס לתרום בבגד עם קפלים, לא עם נעליים ולא עם תפילין הכל שמא יאמרו שהתעשר מעוון הלשכה
ישנה חובת זהירות על כל אחד ובייחוד מנהיגי הצבור שלא להחשיד עצמם בנגיעה אישית ובלקיחת ממון הציבור, מצד 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. יחד עם זאת, וכאן הדגש הוא עלינו כציבור וכחברה, לעשות כל מאמץ ולהתרחק מכל דמיון לאותם המדברים על שוקיו וצווארו של משה רבנו, ולנקות את רחובותינו מלשון הרע, רכילות והלבנת פנים.
'אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה'.
