בפרשתנו, פרשת מצורע, מצויים דיני צרעת הבית.
בית אשר בסופו של תהליך יימצא טמא ע"י הכהן - ייהרס כמאמר הכתוב: וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא: (ויקרא י"ד מ"ה).
בגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"א ע"א) אנחנו מוצאים שלגבי בן סורר ומורה, עיר הנדחת והבית המנוגע נאמר "לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר".
לגבי בן סורר ומורה מקדים רבי שמעון שאלה לקביעת "לא היה ולא עתיד להיות": " אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?" שאלתו של רבי שמעון ניתנת לשני פירושים : א. יש כאן שאלה מוסרית ערכית דהיינו אין יחס בין המעשה ("וכי מפני ש...") לבין הוצאת הנער להורג . ב. יש כאן שאלה מציאותית על התנהגותם של הבריות ,דהיינו , אין הורים (נורמאליים ) שיוציאו בצוותא את בנם להורג ("אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו?"). עיין בהרחבה בספר "מהפכות פרשניות בהתהוותן" של משה הלברטל עמ' 59.
ביחס לעיר הנדחת והבית המנוגע אין שאלה מקדימה בגמרא. אולם ניתן אולי לומר שגם כאן עלינו לשאול שאלה מעין זו על הקביעה הרדיקאלית "שלא היה ולא עתיד להיות".
ביחס לעיר הנדחת לא רחוק להניח שאלה מעין זו – בלי לנסח אותה בדיוק- מול הדין של הריגת העיר על כל תושביה גדולים כקטנים ושריפת הרכוש.
מה יכולה להיות השאלה בעניין הבית המנוגע? האם נוכל לשער שאלה העומדת מאחורי הפיכת הדין לדין תיאורטי בלבד?
יתכן והתורה שבכתב בעצמה נותנת לנו מעין רמז בפרט מפרטי ההלכות:
ויקרא פרק יד
(לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:
אע"פ שיתכן שבסופו של דבר הכהן יטמא את הבית וגם מה שבתוך הבית ייטמא, התורה קובעת שבשלב זה של הספק כשלא ידוע אם הבית ייטמא עלינו להוציא את הכלים ע"מ להצילם מן הטומאה. רש"י על אתר עושה חשבון ושואל אֵילו כלים באים כאן להציל? הרי את רוב הכלים ניתן לחזור ולטהר ע"י טבילה במקווה! מתרץ רש"י " הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקוה". תורתנו הקדושה מתייחסת כאן לתוצאה אפשרית של טומאת הבית אשר תגרום לאובדן כלי הבית ומבקשת למנוע את הדבר ע"י הוצאתם לפני קביעת הכהן. התורה מבקשת לחוס על הכלים.
אולי נוכל לומר שחכמי ישראל גם שאלו: וכי מפני הנגע אדם מישראל יעמוד עם משפחתו בחוץ חסר בית?
יש לציין שבכל המקרים הללו לא מדובר על נבואה או משאלה שמקרים אלו לא יקרו, אלא שהגמרא מסמיכה ביאור הלכתי לאמירה של "לא היה ולא עתיד להיות". דהיינו התנאים ההלכתיים שבגינם אמור להתקיים הדין של בן סורר ומורה, עיר הנדחת או הבית המנוגע , בלתי ניתנים למימוש, ולכן הדין לא יתקיים. במקרה שלנו התנאי הוא שהנגע צריך להופיע בשיעור כגריס על כגריס בשתי אבני קיר הסמוכות בקרן זוית .
הקביעה ש"לא היה ולא עתיד להיות" ביחס לבית המנוגע נתונה במחלוקת תנאים, ולא נפסקה ע"י הרמב"ם, ואעפ"כ עלינו ללמוד ממנה על אפשרות הצבת השאלה הערכית כמעין אבן בוחן לגיטימית ביחס לדין המופיע נגד עינינו. (השווה העיקרון של "דרכיה דרכי נועם" המופיע בכמה מקומות ככלי הבוחן את אמיתות הדין).
אני כותב את השורות הללו תחת השפעה של כמה פרשיות נוראיות של התנהגות אכזרית ואלימה בתוך משפחות כלפי ילדי המשפחה כאשר הדבר- ע"פ הנמסר לנו בתקשורת – נעשה בשם איזו "תורה" אשר כאילו קשורה לתורתנו הקדושה – וזה חילול ה' גדול בל יתואר! איפה היתה השאלה הערכית כאשר האנשים הללו נפגשו עם עיוותים אפלים כאלה בשם איזו "משנה"?
