פרשת ראה תשס"ח 2008 (119) מאת הרב ירון בן דוד

מסופר על יהודי חרדי שנסע במונית, ונהג המונית התחיל לתקוף אותו על כך שהחרדים לא משרתים בצבא ולא נושאים בעול עם כלל הציבור. שאל הבחור את הנהג האם הוא מאמין בבורא העולם. ענה לו הנהג: "אל תסתכל עליי ככה, אני דתי - בלב". ענה הבחור: "ואתה אל תסתכל עליי ככה, אני קצין בסיירת מטכ"ל - בלב..."

אבל הדת היהודית אינה נמצאת רק בלב. היא נמצאת בעיקר במעשה. אמנם ישנן מצוות שכל קיומן תלוי בלב, כגון אמונה בה', אהבת ה', אהבת הזולת וכו', אבל רוב המצוות קשורות במעשים. יחד עם זאת, גם המצוות המעשיות נועדו בסופו של דבר להשפיע על הלב.

פרשת ראה מלאה במצוות מעשיות. לא פחות מחמישים וחמש מצוות נמנו בפרשה ע"פ ספר החינוך. ואולם, לפחות בשלוש מצוות שונות בפרשה, התורה מדגישה שהמצוה אינה מסתיימת בעולם המעשה. גם אם אדם יעשה באופן פיזי את המצוה - אם היא לא הביאה את נפשו אל התכלית הרצויה, הוא לא קיים אותה באופן מלא:

א.     במסגרת המצוה לתת לאביון, לא מסתפקת התורה בציווי: "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ", אלא מוסיפה גם "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ". לא רק לתת לעני את הכסף, אלא לעשות זאת מתוך רוחב לב.

ב.     לפני סוף שנת השמיטה אנו מצווים לתת הלוואה לעני תוך ידיעה שייתכן מאוד שהיא תלך לאיבוד. אבל התורה אינה אומרת רק לתת את הכסף, אלא גם "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ". לוודא שאתה נותן לו את הכסף ואינך מצטער על כך.

ג.      כשהאדון נאלץ לשחרר את העבד אחרי שש שנים, הוא לא רק משחרר אותו ונותן לו מתנות, אלא גם מצווה: "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ".

אם אדם נותן צדקה בפנים חמוצות, הוא לא קיים את המצוה בשלמותה. מבחינתו של העני, כמובן, יהיה לו יותר מה לאכול, אבל הרי מטרת הצדקה אינה לפרנס את העניים. הקב"ה יכול היה לדאוג לפרנסת העניים גם בלי העזרה שלנו. מטרת הצדקה היא קודם כל להפוך אותנו להיות בני אדם טובים יותר, וכשאני נותן צדקה בפנים חמוצות - אני לא נהיה אדם טוב יותר.

מסופר על הרב משה פיינשטיין שנשאל כיצד זה שבני המהגרים שהגיעו לאמריקה התבוללו כל כך מהר, בעוד ההורים מסרו את נפשם - פשוטו כמשמעו - בשביל לקיים מצוות. הסביר הרב פיינשטיין כך: הדור הראשון שהגיע לאמריקה החליט שהוא ממשיך את מורשת אבותיו בכל מחיר. הם נאלצו להחליף עבודה כל שבוע, כי בכל פעם שהגיעה שבת והם לא התייצבו לעבודה - הם פוטרו. אבל שום דבר לא שבר אותם - וזו בהחלט מסירות נפש שאין כדוגמתה. אבל מה קרה כשהם באו הביתה באותה שבת? - האבא ישב בשולחן שבת ואמר: "כמה קשה להיות יהודי בארץ הזאת". במקום לומר "כמה נפלאה היא השבת, שבשבילה אני מוכן להפסיד כל כך הרבה", האבא רק התלונן כמה קשה לקיים את המצוות. אמר הרב פיינשטיין: בסופו של דבר, הילדים הללו לא הפנימו את גודל קדושת השבת, אלא את הקושי הרב הכרוך ביהדותם, והחליטו לוותר על הקושי הזה.

את כל מסירות הנפש הזו הפסידו ההורים רק בגלל האופן שבה הם התבטאו, שבעצם המחיש את ההרגשה הפנימית שלהם. התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יקיים את המצוה, אלא שלבו יהיה שלם איתה: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ". "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ". לא רק לקיים את המצוה, אלא להיות שמח איתה. וכשאדם שמח - סימן שהמצוה גם השפיעה על נפשו.

בדרך כלל אנחנו חושבים שיצר הרע מנסה להסית את האדם מקיום מצוה, ולכן יש להישמר ממנו לפני שמקיימים את המצוה. המדרש (בראשית רבה כ"ב) מתאר את השטן שמנסה למנוע מאברהם אבינו לעקוד את בנו. הוא נדמה לו כזקן, כבחור, ואפילו כנהר שוטף שמונע ממנו את האפשרות לקיים את כל המצוות. אבל כשכל זה לא הועיל לו, אומרים חז"ל (פדר"א פרק ל"א), הלך השטן וסיפר לשרה שאברהם עקד את בנו, ובכך הוא גרם למותה. מה התכוון השטן להרויח בכך? האם הוא סתם רוצה להתנקם באברהם? - כמובן שלא. התשובה היא שהוא רצה להכניס בלבו של אברהם הרהור קטן של חרטה. גם לאחר שכבר קיים אדם את המצוה, חרטה קטנה יכולה לגרום לאיבוד זכויות רבות.

גם לאחר שהצלחנו להתגבר על היצר שלנו, לתת צדקה או לעזור לזולת - עלינו להישמר מפני היצר הרע שיגרום לנו יסורי חרטה, חלילה, ועלינו לוודא שלא ירע לבבנו בקיום המצוה.

_____________________________________________________________