בשבתות חוה"מ (פסח וסוכות) אנו קוראים את סיומה של פרשיית העגל שבמרכזה בקשותיו של משה: "...הודיעני נא את דרכיך ואדעך...הראני נא את כבודך" (שמות ל"ג, י"ג, י"ח).
דו-שיח מרתק זה בין משה לקב"ה מסתיים בפשרה: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך" אבל "לא תוכל לראות את פני...והסירותי את כפי וראית את אחורי, ופני לא ייראו" (פסוקים י"ט, כ', כ"ב). ה' נענה לבקשת משה לגבי דרכי הנהגת ה', מה שאנו מכנים כיום י"ג מידות הרחמים. מדוע, בעצם, "לא יראני האדם וחי"? מדוע מי שמשאו ומתנו היום-יומי הוא עם ה', כעדותו של הקב"ה עצמו "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב, ז'-ח'). וכן "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י').
נוספת לכאן עוד תמיהה גדולה שחכמי כל הדורות התחבטו בו קשות: מה היתה אשמתם של משה ואהרון שבגינה לא נכנסו לארץ? מה הוא החטא הקשה שבעטיו מלאכה של 40 שנה נשארת ללא התמורה המינימאלית שמשה חושק בה: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן...". מדוע בקשה צנועה זו, רק "לראות את הארץ" – לא לשבת בה, לא להיות המנהיג בה – רק לראות מה ה' מנחיל לעמו – נענית לא סתם בשלילה, אלא "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי..." והסתפק בהצצה רחוקת טווח של הארץ מ"ראש הפסגה" (דברים ד', כ"ג-כ"ז). ומה זה "למענכם"?! ה' עשה את זה כי חטאו לו, לא לעם ישראל!
מדוע עשו עגל?
בעקבות יאיר צבן (פותחים שבוע בעריכת נפתלי רוטנברג, מוסד ון ליר, ירושלים, 2001) המביא את דברי ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק המצוטטים ע"י ישעיהו ליבוביץ: מה בעצם קרה במעשה העגל? מעמד הר סיני מתרחש מיד לאחר יציאת מצרים, משה הוביל את העם מסבלות מצרים, קרע את ים סוף ועובר את החוויה של מעמד הר סיני, העומס הרב הזה מביא את העם לקצה גבול הסיבולת שלו "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות" (שמות כ', ט"ו-ט"ז). העם עלול למות. אבל משה לא. הוא ניגש לערפל ומדבר עם ה'. מדוע? האם זה לא בסיס לא-להותו של משה? מעשה העגל מוכיח את החשש הגדול כי משה הופך בעיני העם לא-ל. מה התירוץ של העם בעשיית העגל: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א'). העם מחפש "אלוקים". ומי מילא תפקיד זה עד כה? משה.
בשר ודם
העבירה על הדיבר הראשון לא החלה בעשיית העגל, אלא עוד בתפיסה שהביאה לייצורו. בחציית ים סוף, משה התקבל, על העם, כשווה ערך לאלוקים.
על מנת להפיג תחושה זו, היה על הקב"ה להגביל את יכולותיו של משה ולהדגיש את אנושיותו. כאן במעשה העגל עצמו, ה' אינו מתפתה לבקשות משה שהיו מקרבות אותו עוד יותר לא-ל הכל יכול. וכן – כניסתו לארץ נמנעה כדי להוכיח שגם משה הינו בשר ודם ונענש על עבירה שבידו. התורה מצליחה להשאיר את נושא חטאם של משה ואהרון מעורפל בכוונה. אין חשיבות מהו בדיוק החטא. מה שחשוב הוא, שיש צורך להדגיש את אנושיותו של משה, כדי להוכיח שאינו אלוקים ולא בן אלוקים – אלא בשר ודם.
ומה הלקח שנוכל לקחת איתנו? משה רבינו היה "בסך הכל" בן אדם, כמונו, כמו כל אחד מאיתנו – וכל אחד מאיתנו יכול להתאמץ להגיע למדרגתו של משה רבינו. אני מאחל כי בשנה הקרובה יתאמץ כל אחד לפי יכולתו – וביחד נעלה את העולם על פסים נכונים.
