שאלת "המפץ הגדול" המעסיקה בימים אלה את המדענים, לא העסיקה באותה מידה את חז"ל, והם כנראה לא היו משקיעים את המשאבים האדירים שהקציבו מדינות אירופה ל"ניסוי הגדול בהיסטוריה", הנערך כעת במנהרה בשוויץ. בהתייחסה למבקשים לדעת מה בדיוק קרה בבריאת העולם, אומרת הגמרא בסנהדרין (דף ל"ח ע"א): "ת"ר אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? ... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית", והגמרא בחגיגה (י"ג ע"א) מבארת: "עד כאן יש לך רשות לדבֵּר מכאן ואילך אין לך רשות לדבֵּר, שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות".
בימי הביניים התחדד הדיון המדעי-פילוסופי, והרמב"ם מקדיש פרקים נכבדים ב"מורה נבוכים" לדיון בשאלה האם העולם הוא קדמון (דהיינו: היה מאז ומתמיד) או מחוּדש (דהיינו: נברא יש מאין במועד כלשהו). על עצם ההתלבטות באחד מעיקרי האמונה כותב הרמב"ם (חלק שני, פרק כ"ה): "דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמוּת העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחוּדש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלו-ה גוף, וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם...". רצונו לומר: אין בתנ"ך הוכחה חד-משמעית לבריאת העולם ע" הקב"ה. על השאלה מדוע אנו מאמינים שה' הוא בורא העולם עונה הרמב"ם (פרק כ"ז): "אילו הוּכְחָה אותה השקפה [השקפתם של חכמי אומות העולם שהעולם קדמון והיה מאז ומתמיד] היינו נוטים אליה, אבל כיוון שלא הוּכְחָה, ניקח את המקראות כפשוטם, ונאמר כי התורה הודיעה לנו דבר אשר לא יגיע כוחנו להשגתו". בהעדר הכרעה מדעית-פילוסופית מאמץ הרמב"ם את פשט פסוקי התורה שבתחילת ספר בראשית, המוסרים לנו מידע שאין ביכולת בן-אנוש להשיגו: הקב"ה ברא את העולם יש מאין.
הרבה יותר מהשאלה 'כיצד נברא העולם' העסיקה את חז"ל השאלה מה משמעות קיומו של העולם, ומה תפקידו בעולם של האדם שנברא בצלם אלוקים. את תשובתם ניסח במילים ספורות בעל ספר החינוך, ואלו דבריו במצווה א', מצוות פרייה ורבייה: "משורשי מצווה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ ביישובו, כדכתיב: 'לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶבֶת יְצָרָהּ'. והיא מצווה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת". תפקידו של האדם בעולם מפורש בדברי הקב"ה: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. שני צווים מקבלים האדם והאשה אשר עימו: א) פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ – מרכזיותה של מצווה זו מודגשת גם בכך שזו המצווה הראשונה הכתובה בתורה, וגם בכך שהיא נשנית וניתנת לא רק לאדם הראשון אלא גם לנח, ליעקב ולבני ישראל. ב) וְכִבְשֻׁהָ – וכלשונו של הרמב"ן: "נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה". שני תפקידים אלה מתמצים במונח "יישובו של עולם".
החל מגיל צעיר לימדונו בקיבוץ הדתי ובבני עקיבא לא להסתפק ב"יישובו של עולם", אלא לחתור ל"תיקונו של עולם", וכפי שעונה רב הושעיה ל"פילוסופוס אחד" שמקשה עליו בעניין ברית המילה: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון: החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון". העולם זקוק באופן מתמיד לפעולת תיקון שעל האדם לעשותה.
וכך פתח המדריך שלנו את השיחה על "תיקון עולם":
מדען אחד היה מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להן פתרון. הוא העביר ימים ולילות במעבדה כדי למצוא תשובות לספקות שהטרידו את מנוחתו, והעלה חרס בידו. יום אחד נכנס בנו בן ה- 7 למעבדה, והחל להמטיר על אביו שאלות של למה ומדוע. האב-המדען ניסה לגרום לכך שהילד ילך למקום אחר, אך כשראה שזה בלתי אפשרי להוציא אותו מהמעבדה חיפש משהו שיסיח את דעת הילד. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר את הדף להמון חתיכות, ונתן לילד את החתיכות הגזורות ביחד עם גליל נייר דבק. "אתה אוהב פאזלים, נכון?" – אמר לבנו – "אני נותן לך משימה: לתקן את העולם! הנה העולם כולו גזור ומפורק, בוא ונראה אם אתה יכול לחבר אותו ולתקן אותו".
האב חשב שהילד יהיה עסוק מספר ימים עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל לאחר כמה שעות כבר שמע את קול בנו קורא לו: "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב את הכול!". האב לא האמין: זה לא יתכן שבגיל שבע יוכל הילד לחבר את חלקיה של מפה שמימיו לא ראה אותה! הוא הניח את רשימותיו וניגש לבנו כשהוא בטוח שהוא הולך לראות "עולם הפוך". להפתעתו, המפה הייתה מושלמת. כל החלקים היו במקומם. איך זה יתכן? איך הוא עשה את זה? "איך הצלחת, הרי לא ידעת לפני כן איך ניראה העולם?" שאל המדען את בנו. "אבא", אמר לו הילד, "אני אומנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מן החוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע בו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני, הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי אותו, וראיתי שהצלחתי לתקן את העולם".
"יישובו של עולם" היא המצווה הראשונה, ויש בה מסר חיובי, בסיסי ומשכנע. "תיקונו של עולם" הוא רעיון מלהיב שנישא לרוב בפי בני הנעורים, המהווה תמיד שאיפה של חלוצים ומהפכנים, ויסודו בתיקון האדם. במהלך הביצוע של "יישובו של עולם" עלולה לצאת תקלה, כדבריו המפורסמים של מדרש קהלת רבה (ז' י"ג): "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". ההיסטוריה לימדה אותנו שבלהט "תיקונו של עולם" עלולה לצאת תקלה כפולה ומכופלת.
אם נתבונן היטב במילות התפילה "עלינו לשבח" נראה שבעניין "תיקון עולם" איננו סומכים על כוחנו האנושי, ואנו מבקשים מריבונו-של-עולם שיסייע לנו בביצוע המשימה: "על כן נקוה לך ה' אלוקינו ... לתקן עולם במלכות שדי".
