מדרש מפורסם הקשור לפרשת חיי שרה נוטל אותנו אל בית מדרשו של רבי עקיבא, ומאיר, כביכול, סיטואציה קצת "מביכה" המתרחשת שם. "ר' עקיבה היה דורש והציבור מתנמנם, ביקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה, אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחייתה מאה וכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינה"(ב"ר פרשת נח). במבט ראשון לא ברור לגמרי מה אירע ב"שיעור הכללי" שנתן גדול-הדור. האם הייתה זו עייפות פיזית שגררה נמנום של ממש, או עייפות כביטוי מטפורי לקושי של התמודדות/ התחברות אל התכנים שנידונו באותו האירוע? גם תגובתו של רבי עקיבא איננה ברורה כל כך, כי מה הקשר שבין מניין שנות חיי שרה למניין מדינות אסתר? האם סתם שעשוע מספרי כאן, או מסר פנימי יותר?
מתחברים למציאות
ניתן לומר כי הביטוי "והציבור מתנמנם" אינו כפשוטו (וכי מי ירשה לעצמו לנמנם כשרבי עקיבא דורש?) אלא שהכוונה היא כי התלמידים היו שרויים במצב הדומה לשינה, מצב המייצג ניתוק מסוים מן המציאות, והתחושה היא שמשהו במסרים ובתהליך החינוכי "אינו מחובר" דיו. דרשת רבי עקיבא באה איפה "לעורר" אותם. תפקידה היה להעביר את התוכן העמוק יותר בדרך מחודשת ושנונה שתגרום להם להתבוננות מעמיקה יותר. בדרך זו הלכו רבים שדרשו את דרשת רבי עקיבא והפכוה למנוף לתובנות עומק שונות הדורשות לעיתים עיתוי ייחודי שכזה כדי לחזקם ולבררם.
אולם, ניתן גם לומר כי "אין המדרש יוצא מדי פשוטו". העברת שיעור ומסירת דברי תורה אינם דבר פשוט ומובן מאליו. התקשורת מורכבת מן המוסר, המקבל והמסר עצמו, על שלושת המרכיבים להיות מתאימים ומותאמים, שאם לא כן ה"מסר" לא "יעבור מסך". ביטויים כגון "דיברה תורה בלשון בני אדם", "שבעים פנים לתורה", "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" ורבים אחרים, מכוונים לאמת הפשוטה - כשחפצים למסור תורה חשוב לא רק מה מעבירים, אלא גם, ואולי בעיקר... איך עושים זאת. אם רוצים שדבר התורה לא יוותר נחלתם של יחידים הדבקים בכך מצד גודל אישיותם או יכולת לימודם, אלא יהפוך באמת לנחלת רבים, חייבים לתת דגש ולהשקיע לעיתים את מירב המשאבים דווקא על פיתוח דרכי ההעברה הרלוונטיים והמתאימים ביותר לצרכיהם של השומעים. על רקע זה, מרתקת התייחסותו של רבי עקיבא לציבור שומעיו המתנמנם. רבי עקיבא מזהה שיש נתק, המילים נאמרות אבל האוזניים והלבבות כבויים. אין תמסורת ואין גם טעם להמשיך באותו ערוץ. ואז, כמורה טוב היודע לזהות ו"לקרוא נכון את השטח", הוא גם משכיל לתת מענה נבון לשינויים ול"התקלות". פדגוגיה יצירתית
בעל ה"עץ יוסף" מסביר את הפרובוקציה שעושה רבי עקיבא: "ביקש לעוררן – שדרכם היה לדרוש לפעמים במילי דבדיחותא לעורר לב השומעים ויקיצו משנתם. שעל הרוב אנשים רבים אוהבים רמזים כאלו לפי שהוא השתעשעות הדמיון ונקל להבין. באין העמקת השכל". כמדומה, שזהו המניע לעדותה של הגמרא על האמוראים: "רבא מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (רש"י – נפתח ליבם מחמת השמחה) לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" . מסורת חביבה זו בודאי לא כיוונה ליצור אוירה של קלות ראש או בידור כמטרה בפני עצמה, אלא להשתמש בהומור ובשבירת השגרה כאמצעי ליצור "סדק" דרכו ניתן יהיה להרחיב את ה"נהר" לליבם של התלמידים. יסוד זה הרחיב רבי חיים שמואלביץ: "הרי אנו למדים שהדרך להתעוררות ולהתרגשות היא ע"י הכנסת האדם למצב של תמיהה וקושי... והוא הטעם שנצטווינו לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים ע"י שאלה ותשובה... ואמרו אם אין לו בן אשתו שואלתו, ואם לא שואל הוא את עצמו, הרי ייתכן שישאל האדם את עצמו וע"י כך יקבל את הכוח להיות משיב...". עולה מהדברים בפשטות כי היכולת השכלית להבין ולהתבונן היא חשובה ביותר, אך היא אינה יחידה ואינה מתאימה לכל אדם ובכל מצב. כשם שלבני אדם יש תקופות ומצבים שונים בחיים וביום יום, כך יש להם גם "כשרים" ו"קולות" שונים המשמשים בהם בערבוביא. לעיתים אלו דומיננטיים ולעיתים אחרים, ובשעה שחלקים מסוימים "נכבים" או מתעמעמים, מאיזו סיבה שתהא, אין למורה לכעוס או לוותר, אלא אדרבא להשקיע יותר מחשבה ומאמץ כיצד להאיר ולהעיר את התלמיד באופן הולם, מושכל ויצירתי. זוהי אומנות הפדגוגיה שרבי עקיבא בדרשה קצרה נותן לנו בה הארה גדולה. התלמיד, החניך או הבן, אם נרצה או לא, יבוא מעת לעת למצב של "שינה". ההרגל, השגרה, השינויים התרבותיים, המסיחים הטכנולוגיים והאחרים יִמְשכו את דעתו ל"חלומות" ול"מחוזות" אחרים והשיעור הנפלא שכה ציפינו שילמד ויפנים, "יתקע" לפתע. זה קרה ויקרה לגדולי עולם ולאנשים מהשורה – כי זה הטבע של המציאות. רבי עקיבא מעניק לנו הדרכה יקרה. כדי לעורר צריכים ראשית כל להוציא מהשגרה. להיות יצירתיים. להפר את האיזון ואז ישובו התלמידים בסקרנות מחודשת להאזין לרבם. הדרכה מעין זו מצינו כבר ברמב"ם: "ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלימדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בעניין אחר שאין עוסקים בו כדי לזרזם" (הלכות תלמוד תורה, ד, ו). מה הביא את הרמב"ם לפסוק הלכות בעניינים מתודלוגיים כאלו ואחרים? מדוע לא יותיר זאת לכישרונו וטעמו של כל אחד? אולי כי הדברים הם בנפשנו ולא די להותירם ל"אינטואציה" זו או אחרת של אנשים ודורות שונים. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ..." . בסופו של דבר הכול תלוי במסירה וביכולת להעביר ולתפוס ולמסור הלאה, וזה זוקק המון אימון, ומודעות, ותירגול.
ערבים דברי התורה
בדור מיוחד זה בו אנו חיים ניצבים בפנינו הרבה אתגרים המחייבים אותנו לדבוק בדרך ובערך, אך ביחס לעבודת ה' וללימוד התורה אנו נושאים יום יום תפילה מיוחדת: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו..." – בקשה שהדברים יהיו ערבים - ממש. לא רק במילים ומודעות כללית. לא רק במחוייבות הלכתית. זוהי תפילה שעניינה אינו רק ביטוי ערגה מופשטת בליבנו, אלא קריאה להתחזקות ועשייה. פיתוח כל הנדרש כדי להמשיך בעקבות רבי עקיבא וכל מורי הדורות שידעו לעיתים לעצור את השיעור הרגיל, ל"התאפס" על ה"מצב בשטח" ולתת מענה לצרכים המתחדשים.
