פרשת וישלח פותחת בהכנותיו של יעקב לפגישה המחודשת עם עשו אחיו. פגישה זו מלווה בפחד וברגשות אשמה. על אף שאין ציון מפורש מהי הסיבה לפחד, צילו של סיפור גניבת הברכות (בראשית כ"ז) מרחף מעל המפגש המשותף. אכן, למרות שהתורה לא גילתה את דעתה ולא גינתה את אותו המעשה של רבקה ויעקב, מאותו הרגע בו נעשתה התרמית, לא זוכה יעקב לרגע של שקט. הוא נאלץ לברוח מביתו, לחיות בבית לבן ולהתעמת עמו לאורך כל הדרך, לברוח מביתו של לבן ולעבור במהלך הבריחה עימות נוסף. גם עתה, לאחר שיצא בשלום מלבן, תוך כדי כריתת ברית, הוא ניצב בפני האתגר האמיתי, ראיית פניו של אחיו עשו ופיוסו.
ההכנות לפגישה מהוססות וממושכות. חז"ל תיארו את יעקב כמי שמתכונן לדורון לתפילה ולמלחמה. יעקב מחלק את המחנות, נלחם עם ה"איש", ושולח לעשו משלחות של פיוס ופיצוי תוך שהוא אומר: "ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההלכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני" (בראשית לב:כא). האם ישא עשו לחטאו של יעקב? האם יתרצה? האם יחזרו להיות אחים אהובים?
עד כמה ניתן בכלל לבטל את החטא ולהחזיר את הגלגל אחורה? האם יש כפרה מלאה לחטא? כאילו מעולם לא קרה? כיצד החברה מתייחסת לפושע שחזר מדרכו הרעה, שילם את חובו לחברה ומבקש לצאת לחיים חדשים? דומה שעל שאלות אלה בחרו פרשנינו לדון תוך כדי פרשנות השורש כפ"ר בסיפור פגישתם המחודשת של יעקב עם עשו אחיו.
את הפועל כפ"ר המופיע בפסוק לעיל מפרש רש"י בדרך הבאה: "אכפרה פניו - אבטל רוגזו וכן (ישעיה כח יח) 'וכפר בריתכם את מות' (שם מז יא) 'לא תוכלו כפרה'. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא" (רש"י, בראשית לב:כא). רש"י, כדרכם של פרשני ימי הביניים בוחר לפרש את הפועל כפ"ר בהופעתו הראשונה במקרא ולציין שזו משמעותו לאורך כל הופעותיו. לדעת רש"י משמעות הפועל היא לנקות, להעביר ולקנח, והוא תומך את פירושו מהלשון הארמית.
לעומתו, ר' אברהם אבן עזרא בוחר לפרש את הפועל בדרך הבאה: "...ופי' 'אכפרה פניו' אכסה ואסתיר...". כלומר אב"ע סובר שכוונת הפועל היא לכסות את החטא, להסתירו ולשים מחיצה בין החטא ובין הכעס או זעם האל. את דבריו מבסס אב"ע על הערבית, אך גם שמות עצם בעברית המקראית תומכים בפירושו: הכופר משמש לכיסוי והגנת תיבתו של נח מפני מי המבול, הכפורת מהווה מעין מכסה לארון ואולי ניתן לשייך לכאן גם את הפרוכת (שהיא כפ"ר בשיכול אותיות), הווילון המכסה ומסתיר את קודש הקודשים.
דומה שהפער בין פירושו של רש"י ושל אב"ע אינו רק פער לשוני. הפער מבטא תפיסת עולם שונה לגבי החטא והאפשרות לשוב ממנו ולזכות בכפרה או בסליחה מלאה. רש"י סובר שהליך הכפרה מביא להיטהרות מלאה: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א:טז). אב"ע מעדיף לראות בתהליך הכפרה תהליך המונע את הצורך בעונש אך אינו מבטל לחלוטין את החטא. דומה שניתן להמשיל זאת להבדל בין שתי דרכים לתקן שגיאת קולמוס על נייר; המחק וה"טיפקס". הראשון מוחק את החטא ללא עקבות ואילו השני רק מסתיר אותו וכאשר נגרד מעט את הכיסוי, נחזור ונגלה את השגיאה.
כיצד אנו, מתייחסים היום לאדם שסרח ומחפש דרך חזרה לחיים תקינים, ללגיטימיות, לרהביליטציה? כמובן אין תשובה מוחלטת לשאלה זו, היא תלויה במהותו של החטא, בריצוי העונש ובעומק תהליך התשובה. אך לא פחות מכך היא תלויה באופייה של החברה ובכוחה לסלוח ולתת הזדמנות שנייה.
כאמור, רש"י פירש את פרושה לביטוי "אכפרה פניו" כפירוש לפועל כפ"ר בכל המקרא. אכן, הוא חוזר על פירוש זה פעמים אחדות לאורך פירושיו למקרא. בכל זאת, ניתן למצוא גם בפירושיו של רש"י את היוצא מהכלל הבא: לאחר חטא העגל ותהליך הטיהור הראשוני בו גם נהרגים שלושת אלפי איש בידי בני לוי, אומר משה את הדברים הבאים: "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדלה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם". את הפועל כפ"ר בפסוק זה מפרש הפעם רש"י כך: "אכפרה בעד חטאתכם - אשים כופר וסתימה לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא". דומה שרש"י בחר במקרה מיוחד זה בדרך השנייה, שאינה מאפשרת למרק את החטא לחלוטין. נראה, שאנו יכולים ללמוד מכך שאכן יש קשר בין עוצמת הפגיעה והחטא ובין היכולת לסלוח באופן מלא.
