בפרשת "וישב" קיים מאבק סמוי על כתר המנהיגות בין בני יעקב. עיקר המאבק מתנהל בין ראובן הבכור ליהודה אחיו. השוואת מעשיהם והתבטאויותיהם של ראובן ויהודה במצבים דומים, יכולה להבהיר מדוע נבחר יהודה כמנהיג לבני יעקב.
מעורבות ברגעי משבר
מנהיג נבחן ברגעי משבר. וראובן נבחן פעמיים.
הפעם הראשונה היא באירוע החמור בשכם, שם בולט חסרונו של בכור הבנים. יעקב ממתין לשובם של בניו מהשדה ושומר על שתיקה. התורה מדגישה כי ברגע קשה זה לא ראובן הוא שנוטל את המנהיגות, "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" (שם לד/יג).
ראובן משאיר את התגובה לצעירים ולקיצונים ממנו.
מבחן נוסף היה בדותן כאשר האחים רואים את יוסף מתקרב,
"ויאמרו איש אל אחיו.. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו" (שם לז/יט-כ).
הפעם מתערב ראובן ומנסה להציל את יוסף ממות,
"וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" (שם לז/כב).
אך כאשר המשבר מגיע לשיאו, נשבר ראובן ועוזב, יהודה לעומתו נשאר עם אחיו ומשכנעם,
"ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו" (שם לז/כו-כז).
העמדת ה"אני" מעל צרכי הציבור
ראובן נכשל גם במבחן הציבורי החשוב של העדפת צרכיו האישיים אל מול צרכי הכלל. התורה מדגישה כי כאשר חזר ראובן והבין שהבור ריק, חשב קודם על עצמו וקרא אל אחיו,
"ויאמר הילד איננו ואני אנא אני בא" (שם לז/ל).
גם במשבר הבא, כאשר יעקב מסרב לשלוח את בנימין למצרים, מגלה ראובן את אישיותו האמיתית,
"ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (שם מב/לז).
כל דרך מחשבתו ודיבורו סובבים את ה"אני" ואת מצבו האישי. ראובן מנסה לזכות במנהיגות בעזרת וויתור על "זכויותיו" כבכור והקרבת שני בניו, שני נכדיו של יעקב. לעומתו יהודה ממתין להזדמנות, ומשכנע את אביו דווקא בדברו בשם כל האחים ובנטילת אחריות אישית ועול מוסרי מתמשך,
"שלחה הנער אתי ונקמה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (שם מג/ח-י).
שותפות לביצוע פשע
לאחר קריאתו של ראובן "הילד איננו ואני אנא אני בא" מכינים האחים "תכנית מילוט" שתכליתה הטעיית יעקב אביהם. הם מימשו חלק מתכניתם המקורית "ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו". את ההטעייה בצעו למרות נוכחותו של ראובן ושמא דווקא בגלל דבריו.
ראובן שגה כאשר לא מחה או עצר את המעשה שנועד להטעות את יעקב אביהם. מי שרוצה במנהיגות אסור שירד לשפל מוסרי כזה, הוא חייב לדעת לעמוד מעל הרוע ומעל השקר ולטרפדם.
חוסר יושר ציבורי
חוסר היושרה כלפי אחיו, בולט באופיו של ראובן.
ראובן לא מגלה לאחיו מה מטרתו ולא מדבר אליהם בכנות. לראובן אין מספיק אומץ לגלות לאחיו שמטרתו "למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו". חוסר היושר מתגלה כבר בדיבורו. בתחילה הוא מציג את עצמו כאילו הוא עם אחיו ומדבר בלשון רבים,
"וישמע ראובן.. ויאמר לא נכנו נפש" (בראשית לז/כא).
ורק בהמשך דבריו מתגלה ריחוקו מאחיו באומרו,
"השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (שם לז/כב).
אתם תשליכו ואני אשאר נקי. לעומתו יהודה שמדבר בלשון רבים מצליח לשכנע את האחים למכור את יוסף. הזדמנות נוספת נקרתה לראובן לאחר מאסר של שלשה ימים בכלא המצרי, כאשר החלו האחים להודות בטעותם,
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב/כא).
במקום לשתוק או להצטרף ראובן שב ומתערב,
"ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (שם מב/כב).
ראובן שוב מעמיד עצמו מצד אחד ואת אחיו החוטאים מן הצד השני ובכך מפסיד הזדמנות לתקן את טעותו בדותן. עניינו האישי שוב מטעה אותו.
יהודה לעומת זאת מפגין מנהיגות נכונה. כאשר נתפסים בני יעקב עם גביע הכסף, יהודה מוביל את אחיו לארמון בשתיקה. את ביקורתו הוא מכוון דווקא לסגנו של פרעה בנאום אמיץ,
"ויקרעו שמלתם ויעמס איש על חמרו וישבו העירה. ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף.. ויגש אליו יהודה" (שם מד/יד-יח).
הדגשנו חלק מתכונות המנהיג בישראל אותן מלמדת התורה, בתקווה שנזכה למנהיגות ראויה שהרי "מעשה אבות סימן לבנים".
