פרשת שמות הפותחת את הספר השני בין חמישה חומשי תורה מציגה לפנינו נשים שפועלות בדרכים מגוונות למען החיים, למען הישרדותו של עם ישראל.
כבר בפרק א' אנו שומעים על שתי נשים אמיצות שסירבו לקיים את פקודת הרודן. ככתוב:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת ... וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ ... (א, טו-כט):
אין אנו יודעים מי הן המיילדות האמיצות אשר העזו להגיד "לא!" לפרעה השליט הכול יכול. מי הן אותן מילדות שיראו את האלוהים יותר מאשר את פרעה? או במילים אחרות מי הן המיילדות שצו מצפונן היה חזק כל כך עד שלקחו סיכון והפרו את מצוות המלך במשטר דיקטטורי כמו זה של פרעה במצרים? אבל אני מעדיפה את הקריאה הפרשנית שלא רואה בהן יהודיות, אלא מבינה את הה"א של "מְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" במשמעות של "אֶת" - המיילדות את העבריות.
זאת משום שעל פי קריאה זו הסולידיות הנשית חזקה מכל רגש לאומי, ואם אכן מדובר כאן במיילדות מצריות הרי שמעשה גבורתן עוד מפתיע ומעורר השראה יותר מהאלטרנטיבה המוכרת לנו מהמדרש המזהה את שפרה ופועה כיוכבד ומרים (בבלי סוטה, יב/א).
כשהסלקציה שקבע פרעה איננה עובדת דרך הרשויות הרשמיות נותן פרעה הוראה גורפת "לכל עמו": "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כב). וכאן אנו מגלים נשים נוספות שפועלות בניגוד לצו פרעה: יוכבד, מרים ובת פרעה, בתו של השליט המצרי המגדלת ילד עברי!
הבה נתבונן בדרכי הלחימה של נשים אלו; כאשר פרעה שואל את המיילדות: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?" הן עונות כי הנשים העבריות יולדות כחיות השדה, ללא כל עזרה רפואית. מדוע תשובה זו הניחה את דעתו של פרעה? כי התירוץ (השקרי) הזה הוא הד לפחדיו שלו, מפני בני ישראל ההולכים ומתרבים. המיעוט הזר, ה"לא מתורבת" מאיים על הרוב המתורבת באיום דמוגראפי (מוכר לנו, לא?). טענת המיילדות לא נראית אם כך לפרעה כטענת שווא, כי הרי זה הרי בדיוק מה שהוא חושש ממנו ובאופן פרדוקסאלי גם מה שהוא רוצה לשמוע כדי לבסס ולחזק שנאתו לעבריים.
אֵם משה – יוכבד, גם היא פועלת בעורמה בהכנת התיבה ונתינתה ביאור. אם ישאלו קלגסי המלך היכן הוא הילד, והלא השכנים העידו על קול בכיו של תינוק שנשמע מביתך? תוכל יוכבד לענות: 'היאורה השלכתיו' ואכן דבר אמת היא דוברת יוכבד ומרים פועלות למען הפיכת מקום המוות למקום הצלת החיים. וכך גם בהמשך הסיפור ימצא התינוק משה מחסה בלב שלטון הרוע. בארמון המלך פרעה! לשם תבוא אמו להניקו בזכות תושייתה של מרים אחותו (ראו בהרחבה אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה, עמ' 64-65).
יש לשים לב לפועל בו משתמש התנ"ך לתיאור מעשה בת פרעה: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב, ו). החמלה היא הרגש המפעיל אותה בניגוד מוחלט לצו האב שהוא גם השליט בעליון על פיו יישק דבר.
שרשרת הנשים המצילות את משה מסכנות מסתיימת בסיפור התמוה על צפורה המצילה את משה מכעס ה' המבקש להמיתו. "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: (פרק ד, פס' יט- כו).
המדרש מרחיב את הסיפור המינימליסטי המצוי במקרא אודות "נשות ספר שמות" ומנסה בדרכו הציורית להסביר את המניעים האידיאולוגיים למעשיהן של הנשים בסיפור השעבוד. זאת ועוד, דומה כי לעתים הוא מבקר את הגברים העבריים על אזלת כוחם והשלמתם עם גזרות המוות והדיכוי ומאדיר את כוחן של הנשים. בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב/א מופיע המדרש המפורסם על מרים:
"ויֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" - להיכן הלך?
אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו:
תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.
אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות?! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא?! פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב, כ"ב, כ"ח)!
עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
על פי מדרש זה לולא קולה האמיץ של מרים הייתה נפסקת הילודה. פרעה היה מצליח בתוכניתו להשמדת העם.
מוטיב המרד הנשי וכוח החיים שהנשים מגלמות מגיע לפיתוח מרחיק לכת במדרש רב עוירה, תוך שהוא "מקשט" את דבריו בשיבוצי פסוקים בעלי קונוטציות ארוטיות:
דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
בשעה שהולכות לשאוב מים הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים (דגים = סמל לפוריות – ג.ז.) ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן (את בעליהן) וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים (מקיימות אתם יחסים, רש"י: בין מצרי השדות, מקומות צנועין) שנאמר, "אם תשכבון בין שפתים" וגו' (תהילים, סח, יד). ... וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר "תחת התפוח עוררתיך" וגו' (שיר השירים ח, ה) והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד ... ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים, לב, יג), וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן ... לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה... וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר "זה אלי ואנוהו" (שמות, טו, ב) (בבלי מסכת סוטה דף יא/ב, בדילוגים).
מהי אם כך צדקתן של נשות אותו הדור על פי רב עוירה? יכולתן לחשוב על מיניות והולדה בעיצומה של עת הדיכוי והמות.
ויקטור פרנקל בספרו אדם מחפש משמעות, מתאר את האדישות של האסירים שנכנעו לגורלם וכך הוא כותב:
"אסיר המחנה התיירא מקבלת החלטות ומנטילת כל יזמה. הוא נהג כך משום שחש כי הגורל שולט בבני-האדם וכי אל להם לנסות כוחם ולהשפיע עליו, אלא מוטב שיניחו לגורל להתגלגל כחפצו. ... לפעמים היה צורך בהחלטות-בזק, הכרעות שפירושן בחירה בחיים או במוות. האסיר היה מעדיף להניח לגורל לבחור במקומו (שם, עמ' 75)."
נשות ספר שמות מגלות עוצמה וכוח הכרעה במקום בו רבים נותנים כדברי פרנקל "לגורל לבחור במקומם". הן הופכות את גורלן ליעוד ולוקחות אחריות על עצמן ועל סביבתן. הן לא מוותרות לגורל, ובדרכים ערמומיות ומפותלות נלחמות בגזרת המוות שהפיל על עמן פרעה.
דומה כי הן מילאו את האתגר עליו מדבר הרב סולובייצ'יק במאמרו "קול דודי דופק"
"היהדות האמינה ... כי האדם בכוחו ליטול את גורלו בידו ולחשל ממנו יעוד לחיי חופש, חיים מלאי משמעות ורוויי חדות חיים; לגלגל את הבדידות בלבדיות, פחיתות בחשיבות. לפיכך הדגישה את יסוד הבחירה החופשית; לפיכך החשיבה כל כך את התבונה האנושית, שבכוחה לשחרר את האדם מהשתעבדות ... . (איש האמונה, עמ' 106)."
