בשתי הפרשות הסוגרות את ספר שמות, מופיע תיאור מדוקדק של פעילות בנית המשכן. תכנון בניית המשכן החל בפרשות תרומה ותצוה, נפסק מתודית ורעיונית כפי שמסביר הרב דוד ביגמן בספרו החדש,'יודוך רעיוני- התבוננות הגותית בפרשת השבוע" (הוצ' ישיבת מעלה גלבוע תשס"ט) בפרשת כי תשא ובפרשות ויקהל ופקודי מתואר הביצוע התואם להפליא את התכנון.
בניית המשכן נתפסת ע"י חז"ל כמהלך חצי-אלוהי, כמעט ניסי, אשר במקומות מסוימים משווה לבריאת העולם. התיאור האגדתי של בניית המנורה ע"י בצלאל על-פי הסבריו של משה אשר אינו מבין בעצמו את מעשה ונדרש לראותה ברוח הקודש, הוא שיא המהלך. עם זאת, בפועל מופיע תיאור מפורט ומדוקדק של כל חלק במעשה המשכן החל בכמות התרומות הנדרשות לבנייתו וכלה בכמות החומר הנדרשת להכנת כל חלק וחלק.
שלושה אנשים מוזכרים בשמותם במהלך בניית המשכן: משה, בצלאל ואהליהב. אישיותו ותכונותיו של בצלאל מתוארות במספר מקורות מדרשיים וחסידיים. חכמים מבארים את שמו של בצלאל הנובעת מחוכמתו כמי שיושב בצל האל ואת יכולותיו הטכניות כמי שיודע "לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ". מידות נוספות שנקשרו בבצלאל הן נדיבות מלשון הכתוב- "ולהורות נתן בליבו", נבואה- מהלשון "לחשוב מחשבות"- המפורשת בחסידות כידיעה לשייך את התרומה למחשבת התורם אותה ועוד.
אולם מעל כל אלה בולטת במדרש מידה שאינה נזכרת בכתוב. בברכות נ"ה. נכתב: "פרנס טוב- הקב"ה מכריז עליו בעצמו, שנאמר: "וידבר ה' אל משה-לאמר: ראה קראתי בשם בצלאל" ומוסיף על כך ר' יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות ל"ה, ל') אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן?! אמר לו אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן."
בידיו האמונות של בצלאל רוכזה כמות רבה מאד של ציוד, כסף וזהב ויחד עם משה הוא מנהל ומווסת את החומרים הנדרשים לביצוע כל חלק וחלק במלאכה המורכבת של בניית המשכן. הדיוק במעשה ובתכנון הכמויות ניכר כבר בשלבי התרומה הראשוניים כאשר תוך זמן קצר מתרחש מצב של מילוי כל הנדרש למלאכת ההקמה, ומשה מצווה להפסיק ולהביא תרומות היות "והמלאכה היתה דים לכל-המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות ל"ו, ז').
עם זאת, המדרש מתאר מציאות שבה נחשדים הפרנסים והגזברים על הממון הרב שניתן בידיהם. במדרש תנחומא לפרשת פקודי מופיעה אגדתה על החשד שמעלים ישראל במשה: "אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם, אלה פקודי המשכן, והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת, וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות, ויהי מאת ככר הכסף לצקת, ונחשת התנופה שבעים ככר. עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד תמה ואומר, עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר, שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו, ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל.
מי גרם לו. על ידי שישב ועשה חשבון, אלה פקודי המשכן. ולמה עשה חשבון. הקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר, בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, ז'), ומשה נתן חשבון אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר, והיה כצאת משה וגו' והביטו אחרי משה (שמות ל"ג, ח'). ומה היו אומרים. רבי יצחק היה דורש לשבח (וכו' כדאיתא לעיל סדר כי תשא סימן כ"ז). וחברו משיבו, ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר?! כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם, "אלה פקודי המשכן".
משה ובצלאל זכו לנאמנות מה' ומישראל גם יחד. אומנותו של בצלאל קיבלה את ביטויה בנאמנות משה: ווי העמודים הם הכינוי לאותיות ו' הפותחות כל עמוד בספר התורה.
